התקשורת שלנו עובדת בצורה כזאת שבטווח של 3 שעות מאמן הופך מ"רלוונטי" ל"ביזיון", שחקנים שמשחקים בחו"ל עוברים תהליך קצר מאוד מ"שחקנים נהדרים" ל"חסרי אחריות ומחויבות" והפסד לגיטימי לקבוצה שהייתה לפני שנה ביורו בצרפת הופך בקלות ל"אחד מהביזיונות הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי". אני באופן אישי לא אוהב את הסקת המסקנות המהירה הזאת רגע או כמה ימים אחרי מפלה כמו שחווינו ביום ראשון בערב, אבל כן, יש דברים שנראים לא טוב גם לאוהד הנבחרת הזוטר ביותר ויש שאלות שצריך לשאול את אלישע לוי, את הקפטן של הקבוצה ואת שאר השחקנים שלקחו חלק בהפסד הזה.
אי אפשר לומר על אלישע לוי שהוא לא מאמן שעובד קשה לאורך הקריירה שלו, אי אפשר לומר שהוא לא נתן את כל נשמתו כדי להגיע לתפקיד הנוכחי. הוא עבר ימים קשים בהפועל בית שאן, בנה קבוצה מפתיעה בסכנין וזכה בתארים עם מכבי חיפה והוביל אותה לשלב הבתים של ליגת האלופות. תמיד הייתה הרגשה שהוא באמת הולך עם הדרך שלו והאמת המקצועית שלו ועל זה הוא קיבל את כל ההערכה שהגיעה לו, אבל איך יכול להיות שארבעה ימים אחרי התיקו המביך בבית נגד מולדובה, אלישע פותח עם אותו הרכב נגד אלבניה? בשביל מה עושים בכלל משחק הכנה אם אין שום מסקנות מהמשחק הזה לקראת "הדבר האמיתי"? אוהדי הנבחרת לא צריכים תעודת PRO בשביל להבין שאם סיימנו בתיקו ביתי מול נבחרת חלשה כמו מולדובה היו הרבה דברים שלא עבדו כמו שצריך במשחק – הגנתית והתקפית. שלא נדבר על השטף של המשחק ועל התיאום בין השחקנים ששיחקו. ועוברים ארבעה ימים ואלישע פותח עם אותו הרכב. נגד אלבניה. אלבניה, למען ההשוואה, שהפסידה מספר ימים לפני הפסד מביך לא פחות ללוקסמבורג, ביצעה שלושה שינויים בהרכב במשחק נגד ישראל. למחצית ירדנו בפיגור של שני שערים אחרי תצוגת נפל ואלישע בוחר לעלות למחצית השנייה עם אותם 11. איך יכול להיות שלא מתבצע שום שינוי? על מה אלישע יכול להצביע ולומר שעבד לו במחצית הראשונה? וגם אם באמת חשב שהוא לא טעה בהרכב שקבע, לפעמים שינוי מתבקש כדי לעורר את השחקנים. מה המסר שהוא משדר להם כאשר הוא משאיר אותם על הדשא אחרי שלא הופיעו בכלל למשחק?
אמנם קל מאוד לבקר החלטות כאלה ואחרות בדיעבד, אבל מלכתחילה חלק נכבד מההחלטות של אלישע כבר בבחירת הסגל או בחירת ההרכב, אפילו למשחק נגד מולדובה, נראות תמוהות לחלוטין. אחת המטרות המרכזיות של הקמפיין הנוכחי, בידיעה שאיטליה וספרד אמורות לשייט למונדיאל, הייתה להצעיר ולתת הזדמנויות לשחקנים שיוכלו לרוץ לשנים הקרובות ולהוכיח שיש להם יכולת ואופי מתאים לייצג את הנבחרת שלנו. נכון, שנים הדיון לגבי הנבחרת נע בין הרצון לתת לשחקנים הטובים ביותר בזמן נתון לשחק לבין הרצון והשיח הקבוע להצעיר את הנבחרת ולוותר על שחקנים מבוגרים שגם ככה בשנה-שנתיים הקרובות יפרשו מכדורגל. היינו עדים לקונפליקט הזה בכל דור מאז שאנחנו צופים בכדורגל הישראלי. אבל יחד עם כל זה, החלטה לפתוח עם דודו גורש כשוער הראשון אחרי שירד לספסל השנה בהפועל ב"ש ולהעדיף אותו על פני שוער צעיר ומבטיח כמו עומרי גלזר נראית בעייתית. היא מנוגדת גם למחשבה על הרצון לשחק עם הטובים ביותר וגם נוגדת את הרצון לתת הזדמנויות לצעירים רלוונטיים. אם אין לנו שוער שבצורה חד משמעית טוב מהקולגות שלו, למה לא לבנות שוער לעתיד? גורש, עם כל הדרך הארוכה שעשה בקריירה ועם כל הכבוד המגיע לו על השנתיים האחרונות בהפועל באר שבע, לא ראוי יותר לפתוח בנבחרת מילד צעיר שעתידו לפניו והיה השנה אולי קצה האור היחידי בקבוצה הקורסת מהכרמל.
ליאור רפאלוב, למשל, שיחק השנה עקב הפציעה שעבר 21 משחקים בלבד בקלאב ברוז'. 14 פעמים הוא פתח בהרכב ו-13 פעמים הוא הוחלף. עוד 7 משחקים הוא נכנס כמחליף וכבש בסה"כ שני שערים. זה לא סוד שהוא לא הגיע למשחקים של הנבחרת השבוע בשיא כוחו וכושרו. אלישע ניסה לתקן את הטעות שלו בדקה ה57 כאשר רפאלוב הוחלף ע"י עידן ורד שהצטיין השנה בבית"ר ירושלים, אבל להכניס שחקן טוב ככל שיהיה בפיגור 2-0 כמעט תמיד יהיה מאוחר מידי. קשה לשחקן להשפיע כאשר האווירה של החברים שלו על הדשא כבר עכורה. אלישע קפא גם בבחירתו של אייל גולסה. גולסה אמנם שיחק השנה 21 משחקים בלבד במכבי ת"א, אבל בכל פעם ששיחק הוכיח שהשנים שבהם נעלם מהרדאר של הכדורגל שלנו היו בזבוז. גולסה במשחק נגד מולדובה היה אחד החלשים על המגרש. על הספסל חיכה בסבלנות שחקן ששיחק כמעט את אותו כמות משחקים השנה כמו גולסה (20) – בירם כיאל. העניין הוא שכיאל שיחק את כמות המשחקים הזאת בברייטון בליגה השנייה באנגליה באינטנסיביות גדולה יותר מהליגה שלנו והתמודד עם שחקנים יותר חזקים ומוכשרים מהשחקנים איתם התמודד גולסה כדוגמת שחקני הקישור של נבחרת אלבניה. היה נכון יותר לפתוח איתו, במיוחד לאור הרעב הגדול שלו לשחק בנבחרת אחרי שנים שלא היה רלוונטי.
ואי אפשר כמובן שלא להתייחס לזימונים של טל בן חיים ויוסי בניון. שניים מהשחקנים הגדולים שצמחו בכדורגל הישראלי. היכולת שלהם השנה בכל פעם שקיבלו דקות במכבי ת"א הוכיחה שמעבר לשחקנים מצוינים, אפילו ששיאם מאחוריהם, הם קודם כל ספורטאים גדולים. רבים מאוהדי מכבי ת"א, שקיבלה את ההחלטה להחתים את בניון בקיץ הקודם וזעמו על כך, לאט לאט התרככו כשראו שבניון נותן את כל כולו על המגרש ונלחם ללא קשר לכמות הדקות הוא משחק. אבל יחד עם זאת, מפה ועד לקבל זימון לנבחרת אחרי כמה שנים שלא היה רלוונטי המרחק הוא רב. צריך לשים את השנה של בניון בפרופורציה. עם שער אחד ובישול אחד, יש שחקנים שיותר מגיע להם להיות מוזמנים או התועלת של הזימון שלהם או השיתוף שלהם במשחק תהיה הרבה יותר גדולה משלו. קשה לי להאמין שכמות ההופעות של בניון לא עמדה לנגד עיניו של אלישע בבחירה בו. אפילו אם אלישע לא חשב על זה כאחת הסיבות המרכזיות בבחירה שלו, לטעמי אין שום דבר מכבד לזמן שחקן בשביל שיעלה את כמות הופעותיו וישבור שיאים. ועדיין קשה היה לשמוע את הקהל בסמי עופר, אפילו שידוע לאיזה קבוצה הוא משתייך, שורק לבניון קריאות בוז.
דבר נוסף שקשה להתעלם ממנו אחרי ההפסד לאלבניה הוא מהתנהלות הקפטן, ערן זהבי. את הבחירה בזהבי כקפטן הנבחרת לטעמי הוא הרוויח ביושר. אחרי 3.5 שנים מדהימות בישראל ועוד שנת בכורה לא רעה בכלל בליגה המתפתחת בסין, זהבי הוכיח שמעבר לאחד השחקנים הגדולים שצמחו פה בעשור האחרון הוא מנהיג אמיתי, כזה שדוחף את השחקנים מסביבו לקצה היכולת ותומך בהם בצורה אבסולוטית כפי עשה בחדר ההלבשה הצהוב בשנים האחרונות. יעידו על כך שחקני מכבי ששיחקו איתו והתבטאו לא פעם כי איבוד האליפויות של מכבי בישראל בשנתיים האחרונות לבאר שבע לא קשורות אך ורק לגולים שזהבי הבקיע, אלא גם לדברים שנתן מעבר לכך. ודווקא בגלל זה אי אפשר שלא להיות מופתעים על הדרך שבה הוא בחר להתנהל ערב המשחק. אסור לזהבי לעשות בנבחרת דברים שלא העז לעשות במכבי ת"א. להעביר ביקורת על החברים שלך ערב משחק זה מתכון בטוח לכישלון. גם אם אתה חושב שחברים שלך לא יודעים עדיין איך להתנהל מול התנועה שלך על המגרש, עדיף שתגיד את זה בחדר ההלבשה ולא לעיני כמות גדולה של כתבים וצופים בבית. אם באמת רצית לשנות את הדינמיקה על המגרש, זאת לא הדרך.
דוגמא לכאוס שהדברים של זהבי יצרו נראה לעין בוויכוח שניהל עם אלמוג כהן על המגרש במחצית הראשונה. שחקנים מעירים אחד לשני בזמן משחק, זה לא דבר נדיר, אבל היה ניתן לראות שזה מעבר לביקורת בונה. ואם נשים לרגע בצד את ההתנהלות של זהבי, אי אפשר כמובן שלא לשים לב לעובדה ששחקני הנבחרת שפתחו בהרכב נראו פשוט אנמיים, חסרי רצון, כאלה שלא מבינים את משמעות לבישת החולצה שהייתה עליהם. זה שהם דור יותר חלש אולי מקודמו נתון לפרשנות וויכוח, אבל וויכוח על הרצון שהם הראו כדי לנצח את המשחק אין ולא צריך לתת על זה פרשנות. עוד לפני שאתם שחקנים כדורגל טובים שנבחרו לייצג מדינה שלמה, תדעו שכשאתם עולים על המגרש, אתם קודם כל צריכים להלחם ולרצות לנצח בכל מחיר.
