יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

אני מנסה לדמיין מה חושבים לעצמם ג'ימי סמית, נהג מונית מבריסטול, או פול ג'ונס, פועל בניין מצ'יצ'יסטר, שלא מזמן סיימו את ארוחת הצהריים החגיגית של יום ראשון, פתחו בקבוק בירה והתיישבו בסלון כדי לראות דרבי גביע טיפוסי.
מה הם אומרים כשהם מקבלים את אליוט, פיליפס, ויליאמס וג'ונס במקום סלאח, מאנה, וירג'יל וטרנט?

האם הם מקללים בשקט, צועקים בקול, מעבירים לערוץ הטלנובלות / ההיסטוריה / הטבע או פשוט מסיימים את הבירה והולכים לנמנם עד ארוחת הערב?

קלופ אינו זר לתרבות הכדורגל העירונית ולמרות שמדובר בדרבי הוא מחליט לעלות עם קבוצת הנוער מחוזקת בחמישה שחקני השורה השניה: אדריאן, גומז, מילנר, לאלנה ואוריגי.
אמנם הסיבה המוצהרת היא כמובן העומס וכמות הפצועים האינסופית של הקבוצה, אבל בעיני יש כאן סוג של מסר לגופים המנהלים את הכדורגל שהגיע הזמן לצמצם את כמות המשחקים ולתכנן את העסק באופן שונה.
קלופ דיבר בפומבי לא מעט פעמים על הצורך בהקטנת עומסים והוא פועל בהתאם.
במחשבה שניה יש כאן אפילו סוג של התרסה כלפי הממסד.

הקהל באנפילד לא מעביר ערוץ או שותק מכיוון שהוא מבין שהחבר'ה הצעירים צריכים יותר עזרה, והוא נחלץ לעזרתם ברצף שירי עידוד ודחיפה והצעירים מקשיבים.
ליברפול ג' משחקת במערך דומה לקבוצה הבוגרת ועומדת בכבוד מול סוללת הכוכבים של אנצ'לוטי, אם כי ההזדמנויות מגיעות דווקא לכחולים. שלוש הצלות מדהימות של אדריאן כשהוא עומד על קו השער משאירות את קלופ מרוצה בהפסקה.

מחצית ראשונה כיפית, התקפית ומאוד מהנה, כשהשופט מוס נותן למשחק לזרום ולרוץ. נראה לי שאם ג'ימי ופול לא העבירו ערוץ, אז הם עדיין מול המסך.
רציתי לכתוב שזו היתה מחצית מוצלחת לאדומים עד שנזכרתי שסבא מילנר נפצע אחרי חמש דקות וסגר לגמרי את הדילמה של קלופ לגבי הרכב הקישור במשחק הבא. הוא פשוט ירכיב את השלושה היחידים שנותרו בריאים…

אחרי ההפסקה ליברפול בשליטה מלאה, אם כי שתי הקבוצות עשו כנראה שיעורי בית וההגנות הרבה יותר מהודקות, ואין הזדמנויות.
מי אמר שצריך הזדמנויות בשביל לכבוש?

עשרים דקות לסיום, קרטיס ג'ונס מקבל כדור מאוריגי בקצה השמאלי של הרחבה, מרים את הראש, מבחין שהשוער פיקפורד עומד משהו כמו שני סנטימטר מהעמדה הנכונה, עושה צעד אחד ומניף את רגל ימין. הכדור עולה לשמיים, יורד לאיטו, מסתובב על צירו, מביט בפיקפורד שקופץ הכי גבוה שהוא יכול, ומותח את ידיו הכי רחוק שהוא יכול, מחייך חיוך קטן, כזה ששמור לאלה שיודעים, משפשף את המשקוף ועובר ברווח הקטן בינו לבין היד.
0-1 ואני תוהה אם ראינו את שער העונה, או העשור.

אומרים שתמיד זוכרים את הפעם הראשונה, נראה לי שאף אוהד ליברפול לא ישכח את הראשון של קרטיס.
השמחה של קלופ מעט מאופקת ואני תוהה אם זה בגלל ההלם מהשער המדהים והמטורף הזה, או שהוא פשוט מוטרד כי זה אומר עוד משחק לשחק.

אברטון מאבדת את זה לחלוטין ולא מצליחה לייצר שום איום על אדריאן עד הסיום, והאדומים עולים לסיבוב הרביעי בגביע.

אין לי מושג כמה רגעים מרגשים עוד יהיו העונה, אבל את זה בודאי אני אזכור כאחד המשחקים המרגשים ביותר אם לא ה…

לא יודע איך תקראו לקבוצה ששיחקה היום באדום, ליברפול ד', קבוצת הנוער, קבוצת המילואים או קבוצת המחליפים, מה שבטוח זה שהם קבוצה של ענקים.
שליטה מוחלטת במחצית השניה וביטול מוחלט של אברטון על שלל שחקניה הבינלאומיים והעשירים, הביאה לניצחון מוצדק, צודק וראוי, למרות שבמחצית הראשונה אברטון היתה צריכה ויכולה להבקיע.

כל אחד שדרך היום על הדשא עם גרביים אדומות היה מושלם. איני יודע כמה מהם יעשו קריירה מקצוענית, אבל אני יודע שאף אחד מהם לא ישכח את המשחק הזה, וגם אני לא.

נאקו וויליאמס היה מעולה בעמדת המגן הימני, הרווי אליוט הראה המון כישרון וטכניקה לפניו, וקרטיס ג'ונס היה פעיל מאוד והראה שהוא לא מפחד מכלום. פיליפס היה כמו קפטן, לצ'רווילה יש חבילת כישרון די טובה ומינאמינו עשה הרבה קילומטראז' ואחרי שהוא ילמד את השיטה הוא גם יתרום המון.
גם כל הותיקים היו נהדרים. גומז החזיק נהדר ובשקט את מרכז ההגנה, אוריגי איים והחזיק בכדור, אדריאן היה כחומה ולאלנה תיקל ומסר, רץ וסיבסב ונתן דוגמה אישית לפי ספר ההדרכה של בית הספר לקצינים.

האמת היא שלא התכוננתי לכתוב על המשחק, מכיוון שחשבתי שזה יהיה כמו בתבוסה של הצעירים מול אסטון וילה, ואמרתי לעצמי שאם לסלאח מגיעה מנוחה אז גם לי, אבל כנראה שהכוחות של אנפילד והחינוך של קלופ חזקים הרבה יותר ממה שטמבל כמוני יכול להבין.
עכשיו אני מבין.
כעת אני קולט.
עכשיו גם אנצ'לוטי יודע.

אם ג'ימי סמית ופול ג'ונס, נהג המונית ופועל הבניין, עברו לערוץ הטלנובלות אז הם הפסידו פרק בסידרה הכי טובה עלי אדמות שבו הציגו את אחד מפלאי תבל.
אומרים שהגביע האנגלי הוא המקום שבו אגדות נרקמות והפתעות מתרחשות.
זו היתה הפתעה ענקית ועוד פרק באגדה נפלאה.

משחק כזה חייבים לסיים במשפט ההוא של ביל שאנקלי:
“This city has two great teams – Liverpool and Liverpool reserves”

* כל הזכויות לשם הטור שמורות למאיר והבה meir vahaba.