מתישהו בין הקיורטוש לגלידה, בין הפילזנר לסטרופרמן, קופץ לי מול העיניים אדון ברנרדו סילבה, ואני מאבד את זה ומשחרר קללה עסיסית. הבת שלי, שזוכרת שמתישהו אנחנו אמורים לראות משחק של ליברפול, שואלת בשיא התמימות האם ליברפול הפסידה. אני עונה שלא ואומר בלב שכן.

הטור נכתב לפני, במהלך ותוך כדי המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור. מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

שריקת פתיחה ואני בעוד ישיבה מעט מיותרת שבד"כ נמרחת והיום הרבה יותר. הראש נמצא במקום אחר והמוח נע בין קללות על כל העולם ואישתו, לבין תחושת הקלאוסטרופוביה שעוטפת אותי כשאני מחזיק את עצמי לא להתעדכן בתוצאה, כי אני רוצה לראות את המשחק מוקלט.