יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
הרשת גועשת, כולם מתווכחים,
האם אנחנו כבר אלופים?
האם הגיע הזמן להכריז?
האם מישהו אותנו יזיז?

האמת, אין לי מושג,
בשבילי, כל משחק הוא חג,
כרגע אני די רגוע,
איך אומרים, שבוע שבוע.

גירסת הבמאי:
"הוא היה מאוד חיובי לגבי הרגע. הוא ממש לא השתגע. הוא פשוט אמר וואו" (קלופ משתדל לשמור על פרופורציות כשהוא מספר על התגובה של ג'ון הנרי אחרי הניצחון על יונייטד באנפילד)
"He’s obviously quite positive in the moment. He was not going nuts or whatever. He did say ‘wow"

סרט רץ:
שוב פוגשים זאבים,
והם רעבים,
והם גם טובים,
ורוצים לטרוף,
לשים לרצף שלנו סוף,
הם נראים כמו נבחרת פורטוגל,
זה בטח יהיה לא קל.

כשטרנט ניגש להגביה את הקרן הראשונה אחרי שבע דקות, אני חושב לעצמי שאם ההרכב זהה למשחק מול יונייטד, אז למה שמהלך העניינים לא יהיה דומה, ומסתבר שאני לא היחיד, והקפטן אפילו שמע אותי.
שמע והגיע ראשון לכדור ואיכשהו, במאמץ משולב של האוזן והכתף, שלח אותו לפינה העליונה. 0-1, just like that.

וולבס היא לא קבוצה שנשברת,
מהר מאוד מתאוששת, תוקפת,
נגיחה מקרוב, בלאגן ברחבה,
גם סלאח מגיע להזדמנות טובה,
טראורה עובר משמאל לימין,
משחק מהנה בקצב מדהים.

שלטי הפרסום בצידי המגרש מדברים על ה"הצגה הטובה בתבל" ואני תוהה למי הם מתכוונים. קלופ נראה מהורהר ואולי מעט מודאג, למרות שנראה שהשלט הבא הוא סוג של הודעה של קלופ לשחקנים – "stay in control".
השעון מתקתק וליברפול די בקונטרול, אם כי איכות המשחק הולכת ודועכת ככל שההפסקה מתקרבת. וולבס מניעה כדור ומנסה לייצר איום מסויים, אבל ההגנה ובעיקר וירג'יל, בולמת אותם די בקלות. מחצית ראשונה שבה הפלוס הוא יתרון במאמץ סביר והמינוס הוא פציעה של מאנה.

כמו מול יונייטד המחצית השניה נפתחת בקצב מסחרר, אלא שהפעם שתי הקבוצות מצליחות לעבור את החצי, והעסק נראה כמו תחרות ריצה בין סלאח, שמפספס מצד אחד, לטראורה שמנסה קרוסים מהצד השני.
אחרי שש דקות מתפרצת נהדרת של וולבס מתחילה עם חימנז, שמטעה באלגנטיות את רוברטסון, ומסתיימת עם חימנז, שנוגח לרשת אחרי ריצה סוחפת של אדאמה טראורה מימין. 1-1 ואליסון הולך למקום אליו מזמן לא הגיע בזמן משחק.

לכתומים יש ביטחון, רוצים יתרון,
טראורה מפציץ, תודה אליסון,
גם חימנז מגיע למצב בעיטה,
שוב אליסון, שוב תודה,
סלאח ממשיך לבעוט, לא למסור,
הוא ממש מוכרח לכבוש גול.

רבע שעה לסיום השדר מזכיר לנו שוולבס אוהבת לכבוש בדקות הסיום, ואני נזכר שגם אנחנו לא רעים בנושא הזה. בקיצור, סיכוי טוב לדרמת סיום שהמשחק הזה ראוי לה.
תשע דקות לסיום פירמינו מתקרב להשלמת הדרמה, אבל השמאלית שלו נהדפת נהדר על ידי השוער פטריסיו.
מוותרים? תיקו? מה פתאום!!
סלאח מושך אליו שלושה מגינים, הנדרסון מוסר ובובי "אני לא מחמיץ ברחבה פעם שניה ברציפות" פירמינו, בועט בשמאל לפינה הימנית העליונה. 1-2 יש שער מרהיב ויש גם דרמה.

שחקן ראשי:
הנדרסון.
הקפטן בעוד הופעה דומיננטית ביותר במרכז, מלאה בהשקעה ומאמץ עצום, עם תרומה הגנתית איכותית כמקובל אצלו לאחרונה, ותרומה התקפית נדירה עם שער ובישול. בסיום המשחק מול יונייטד הוא נראה מותש וסחוט, אבל איכשהו הוא הוציא מעצמו מאתיים, או אולי אלף, אחוז תוך ארבעה ימים.

שחקן משנה:
אליסון.
שבעה משחקים ללא שער חובה אמנם הסתיימו היום, אבל אליסון, במשחק מצויין מנע את סיום שרשרת הניצחונות עם שתי הצלות נהדרות במחצית השניה. כרגיל הוא היה עם מיקום מצויין וקריאה טובה של המהלכים, אם כי היו כמה כדורי גובה שקצת היקשו עליו. הרבה בזכותו ניצחנו במשחק למרות הפסד נדיר במדד ה XG כמו הפעם (1.4 – 1.8).

דבר המבקר:
זה היה קשה מאוד כצפוי,
לוולבס בהחלט היה סיכוי,
לעשות תיקו ואפילו ניצחון,
כי יש להם המון כישרון,
אנחנו בסוף מצאנו פיתרון,
הקפטן ובובי עשו ניצחון.

פעם שמינית העונה בליגה שאנחנו מנצחים בתוצאה הזו. שליש מהמשחקים. לא יאומן.
זה היה אחד המשחקים הקשים והשקולים העונה, בדיוק כמו המשחק הראשון מולם, רק לפני שלושה שבועות וקצת. וולבס עמדו יפה על המגרש, נלחמו וניסו לתקוף, בניגוד לרוב הקבוצות, וזה די הצליח להם. הלחץ על ההגנה האדומה היה עיקבי ושיעורי החזקת הכדור היו דומים בין שתי הקבוצות.
ליברפול הגיעה למצבים, אפילו די טובים, אבל התקשתה לפתח את המשחק הרגיל ולשלוט במשחק בדרך הרגילה.

וירג'יל וגומז במרכז ההגנה היו מצויינים, הן בניקוי הרחבה בראש וברגל, והן בסגירת המרחבים והפערים שנוצרו כתוצאה מהלחץ שהפעילה וולבס מהאגפים, עם שני הקיצונים שלה וביחוד טראורה שאין תחרות למהירות ולפיזיות שלו. בפתיחה הוא עבד מול טרנט ואחר כך הוא עבר ימינה ושרף את רובו שוב ושוב ושוב, כולל בישול ועוד כמה כמעטים. שני הבלמים עצרו בגופם וברגלם מספר בעיטות לשער והוכיחו שוב שהם צוות מנצח. זה לא היה משחק גדול לשני המגינים, שיזכרו ממנו בעיקר את הגב של טראורה ועוד בישול של טרנט.

ג'יני ואוקס שרפו הרבה קלוריות בקישור, אולם ללא תפוקה יוצאת דופן, מאנה נפצע די מהר (טפו, טפו, טפו) ופירמינו עשה מה שפירמינו עושה, כלומר הגנה, הרבה תנועה ושער ניצחון / חוץ.
סלאח היה בתנועה אינסופית, זיהה לא מעט שטחים פתוחים וחורים והיה פעיל מאוד ומכוייל להבקעה, עד כדי כך שלעיתים שכח למסור לחברים פנויים יותר. קלופ בחר להכניס את מינאמינו במקום מאנה, כנראה כדי להתחיל את הסטאז' הנדרש בליגה האנגלית, והיפני רץ הרבה אולם התקשה למצוא את מקומו על המגרש, אם כי אני בטוח שזה יגיע.
גם קלופ התקשה למצוא את המערך הנכון ועשה מדי פעם שינויים בעיקר בין השחקנים ההתקפיים שלא הביאו לתוצאות שונות.

יש תחושה מסויימת של עייפות ואולי זו בעצם רגיעה, אולם למרות ערימת הפצועים שהולכת וגדלה, קלופ יהיה חייב לתת מנוחה לשחקנים המובילים שלו שכמות הדקות שלהם מתחילה להצטבר. אם הוא לא יתן מנוחה לשחקנים הבכירים לפחות לשלושה או ארבעה משחקים, הם יגיעו לכמות הדקות של העונה שעברה בליגה, כשהשנה היו גם כל מיני גביעים למיניהם ברחבי העולם וכמעט כולם שיחקו גם בנבחרות שלהם.
אם קלופ רוצה ריצה ארוכה גם בצ'מפיונס, והוא רוצה, יכול להיות שבמודע כדאי לקחת סיכון בחלק ממשחקי הליגה ולעלות בהרכב שני ואפילו שלישי, גם במחיר שלא יהיו שיאים כאלה ואחרים.

כותרות סיום:
במפגש הראשון עם וולבס מאנה כבש אחרי אסיסט של לאלנה עם הכתף.
הפעם הנדרסון כבש עם הכתף שלו. כנראה שרק כך אנחנו יכולים לרקוד עם הזאבים ריקוד ניצחון.
לא אכחיש שהפער הגדול בפיסגה גורם לי, מול המסך וליד התנור, להרגיש הרבה יותר רגוע, גם כשהקבוצה נלחצת ואפילו חס וחלילה עלולה להפסיד, וכך הרגשתי במהלך המשחק גם בדקות שבהן וולבס עשתה קולות של יתרון. אני לא יודע אם זה עוזר לקבוצה, לי זה בכל מקרה עזר.

הפסימיסט יגיד: טראורה עשה לרובו בית ספר.
האופטימיסט יענה: היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
הפסימיסט יציין: עוד פצוע לאוסף.
האופטימיסט יאמר: אנחנו חזקים. מאוד. מאוד מאוד.

קישור לכל הטורים של יומן האליפות