יומן האליפות של ליברקלופ: ברצלונה. הקאמבק.

אומרים שזוגות שחיים יחדיו נעשים דומים עם השנים. איני בטוח שזוגתי ואנוכי מתאימים לכלל הזה, אולם אני מבטיח לבדוק איתה בהקדם. אני בטוח שאחרי האירוע, שהתרחש בערב יום הזיכרון ושבלתי אפשרי לתאר אותו ולכן נגדירו כאירוע קוסמי, במקום שאין מילים שיתארו אותו ולכן נגדיר אותו כמקום מופלא ובעל כוחות על, אני אשמח אם ליברפול ו"יומן האליפות" יהיו דומים. בכל זאת, אנחנו מנהלים זוגיות כזו או אחרת כבר כמעט ארבע שנים.

ולכן החלטתי לנקוט יוזמה, לעשות צעד משמעותי בכיוון, לשנות את תבנית הטור ולעלות בהרכב שונה, בדיוק כמו שקלופ עלה לגומלין מול ברצלונה.

אם קלופ לא הרכיב את סלאח ופירמינו, ולא חשובה הסיבה, גם אני יכול לוותר על השורות הקצרות.
אם קלופ החליף את רוברטסון בהפסקה, ולא משנה למה, גם אני יכול להפסיק לכתוב על הצ'מפיונס בשירים.
הלאה הפואמות והחרוזים, וברוך הבא הניתוח האנליטי, המתבסס על נתונים סטטיסטיים, מפות חום ו GPS'ים למיניהם.

כיאה לניתוח מהסוג הזה אפתח בנתונים המשמעותיים ביותר. ליברפול ניצחה מכיוון שהחזיקה בכדור רק ב 45% מהזמן ומסרה 468 מסירות לעומת 622 של ברצלונה. לא פחות חשובים הם הנתונים שהאדומים דייקו ב 69% ממסירותיהם לעומת 80% של הפייבוריטים, ושהם רצו 112 ק"מ לעומת 105 שרצו הספרדים!!

נו באמת, הרי אתם לא ממש מאמינים שזו דרכי לספר לכם על משחק שאמנם היו בו טקטיקה ומערכים, אבל היו בו הרבה יותר לב ונשמה, אומץ ונחישות, רוח קרב ולכידות קבוצתית, אמונה וכח רצון.
אין לי ממש מושג מהיכן להתחיל מכיוון שהמשחק הענק הזה, ה"אימא של כל הקאמבקים", מורכב מכל כך הרבה תמונות מרגשות ורגעים מדהימים שכמעט כל אחת ואחד מהם יכול למלא טור.

אפשר להתחיל מהשורה הארוכה שהתייצבה מול הקופ בסיום המשחק והיתה מורכבת מכל מי שקשור לקבוצה וכל מילה על הסימליות בתמונה הזו מיותרת. אולי נמשיך עם דמעות השמחה של מילנר התשוש על המגרש ושל קני דלגליש ביציע, ומכאן נדלג לשאגות השמחה של וינאלדום והידיים המונפות שלו אל מול הקופ המתפרץ. ואולי זו השמחה הכל-כך אמיתית של סלאח המסופסל, שמרגיש שהוא חלק מהניצחון למרות שהוא לא נגע כלל בכדור, פשוט כי הוא חלק מהקבוצה וגם כי על חולצתו כתוב "NEVER GIVE UP".
במחשבה נוספת אולי זו הריצה של וינאלדום אחרי השער הראשון שלו, כדי לקחת בכח את הכדור מהשוער טר שטגן, על מנת לחדש מהר את המשחק ולהרוויח עוד כמה שניות.

אולי בכלל זו התמונה שבראשה לוח התוצאות האדום והכל כך רטרו של אנפילד, שמציין בפשטות את התוצאה, הדקה והשעה, ומתחתיו עומדת דמות מעט קטנה בתלבושת צהובה, שמעולם לא נראתה כה אבודה על מגרש הכדורגל, כמו בערב הזה. כה אבודה שאם תתמקדו בה תבחינו שכל מה שנשאר לה הוא רק לגרד בזקן. כה אבודה שככל שאני מסתכל בתמונה הזו יותר ויותר, אני מרגיש יותר ויותר אמפטיה כלפי האיש המוכשר הזה, למרות שהוא שיחק בקבוצה שאינה קבוצתי.

רציתי לפתוח בכך שבעקבות חצי הגמר הזה אפשר לתקן את אחת הקלישאות השחוקות ולומר ש"כדורגל משחקים מאה ושמונים דקות", אלא שככל שחשבתי על כך, אני משוכנע ש"כדורגל משחקים מאה וארבעים ושש שעות". כן, זה בערך הזמן שחלף משריקת הפתיחה בברצלונה ועד שריקת הסיום בליברפול.

אני לא זוכר משחק כדורגל שחשבתי עליו כל כך הרבה כמו המשחק הראשון בחצי הגמר. שוב ושוב גילגלתי בראש את השינויים שביצע קלופ במערך שלו, ושוב ושוב ניסיתי לנתח האם התכנית הצליחה ורק הביצוע היה מעט לקוי, והאם היה ראוי לפתוח עם אוריגי, ואולי היה עדיף לשתף את שאקירי במקום קייטה ולא את הנדרסון. בדרך כלל יום אחרי המשחק אני כבר מפסיק לחשוב עליו, והפעם ההפסד הזה לא עזב אותי, והתמונות ממנו המשיכו לרוץ אצלי בראש. הרגשתי שמדובר בפיספוס גדול וזה פשוט תיסכל ועיצבן אותי.
נראה לי שגם השחקנים האדומים חיו את השבוע הזה באותו אופן, אחרת אין לי דרך להסביר את הנחישות והמוטיבציה שהם הפגינו במשחק הגומלין. הרי היו את כל הסיבות שבעולם שהקבוצה תיראה אחרת לגמרי באנפילד, אלא שההיפך קרה.
היעדרות כוכבי ההתקפה נתנה דחיפה למחליפים, החילוף הכפוי של אנדי "טורבו" רוברטסון הכניס למגרש את ג'יני "דאבל טורבו" וינאלדום, והשער של קומפאני שהרחיק את חלום האליפות, והיה אמור לייאש אותם, גרם להם לרצות יותר את גמר הצימפיונס.

אתם בודאי תקראו לא מעט ניתוחים טקטיים של המשחק שיסבירו איך המערך של קלופ ניצח את השיטה של ואלוורדה ואיך החילוף המוצלח של קוטיניו במשחק הראשון הפך לכישלון במשחק השני. ברור שהיו כאן לא מעט היבטים מקצועיים שהשפיעו על התוצאה, אלא שכל זה לא היה קורה ללא הרוח שקלופ הביא לקבוצה. הרוח שגורמת לשחקנים לעוף יותר רחוק ממה שהם אי פעם דמיינו. הרוח שבגללה הם רצים מהר יותר ומשחקים טוב יותר ממה שהם חלמו. רוח המפקד.
המנהיגות, ההובלה והרוח של קלופ ושל אנפילד הן אלה שגורמות לקבוצה להוציא מעצמה יותר מסך חלקיה בכל אספקט של המשחק. כל משחק. כל הזמן.

הבישול של טרנט בכדור הקרן הוא גאוני. האמריקאים קוראים לזה hutzpa, אלא שהסיפור כאן הוא לא הביצוע המדוייק, כי אם הביטחון שקלופ נותן לשחקנים לקחת החלטות אמיצות על המגרש. הם יודעים שגם אם חס וחלילה הם יטעו, קלופ יגבה אותם ולא יצלוב אותם, ולכן וירג'יל יכול להורות לשאקירי להגביה עונשין וטרנט יכול לקחת קרן מהירה. זו הרוח שקלופ הביא לקבוצה. רוח המפקד.
לא סתם המוטו של טקס הדלקת המשואות השנה היה "רק בגלל הרוח".

כל מי שדרך על הדשא של אנפילד בערב הזה הוא אחד מגיבורי הניצחון, אבל הגיבור האמיתי הוא קלופ, מכיוון שכל הגיבורים האחרים עושים זאת למענו ובגללו.
ואולי, רק אולי, יתכן שהגיבור האמיתי הוא בכלל הנער שמיהר לתת את הכדור לטרנט לפני הקרן הגורלית ויצר את הסיטואציה לבישול הכי מטורף שראיתם אי פעם.

איני יודע אם זה הערב האירופי הגדול ביותר באנפילד או רק אחד משלושת הגדולים.
אני בטוח שזה היה עוד פרק בעונה מלהיבה שיזכרו עוד שנים רבות ביציעים של אנפילד, גם אם היא תסתיים חס וחלילה, טפו טפו טפו, ללא תואר.
ברצלונה ומסי ראו בערב הזה את ליברקלופ במיטבה.

ומי יכול לסכם טוב יותר מאשר יורגן:
"These boys are f—ing giants. Fine me for swearing if you want. These boys are giants"