מי בתור ילד לא זוכר את המשפט: "יש לך כ"כ הרבה פוטנציאל, למה אתה לא עושה עם זה משהו"? כן, גם אני מכיר ומתכווץ בכל פעם שיוצא לי להתקל באמירות כאלה, כי בעצם, מי לא רוצה פשוט לחיות את חייו, להנות, להשאר בסופו של יום אנושי בתוך כל הטרפת הזאת שנקראת המציאות ודרישותיה?
לכן, החלטתי לחלוק איתכם כמה סיפורים של סופר-טימס בפוטנציה בלבד שלא הגיעו עד הסוף אבל הכלים, הו הכלים, בהחלט היו שם! חשוב לציין – אני לא נכנס יותר מדי למאזנים, שנים ושאר ירקות שתשכחו בעוד חצי שעה, אלא לסיפור והתחושה שיש שם משהו לא פתור שאותן קבוצות "חייבות" לאוהדיהן. מישהו אמר ניינטיז?! מתחילים…
מיאמי היט של סוף המילניום
אלונזו מורנינג, שהגיע משרלוט באמצע העשור אחרי אי-הבנות עם הכוכב השני שם, לארי ג'ונסון, שבעצמו נשלח לניקס שנה אחרי, היה העוגן, שחקן הנשמה, זה שמוכן לזרוק, לרדוף אחרי הריבאונד, להשתטח על הרצפה, לאבד כילייה בדרך, תרתי משמע, כדי לשחק במדים האדומים-לבנים של החברים מפלורידה ובראשם פאט ריילי. ריילי עזב את הניקס, קבוצתו הקודמת, כי הבין שאת מייקל לא מנצחים ככה סתם. תוסיפו לרשימה את טימי הרדאווי החוצפן בעל הכדרור הקטלני, דני מארלי הצלף הקשוח שברח מקליבלנד בתום עונה אחת כי היה צריך יותר שמש אחרי שנים בפיניקס, את ג'אמל משבורן הסקורר האדיש שגם באמצע הלילה מתוך שינה היה קובר 20+ נק' ואת פי ג'יי בראון הנגר האימתני שעזר לאלונזו בצבע, והנה לכם חמישייה קטלנית שלא עשתה עם עצמה כמעט כלום בטווח של 5 שנים.
נכון, הם הגיעו דיי רחוק בפליאוף, אולם מייקל בשנותיו האחרונות לא עשה טובות וגם ב-99', כשבאו פייבוריטים נגד הניקס חסרי הזהות (פטריק היה פצוע רוב הזמן) ונפלו בשניה אחת בגלל סל של אלן יוסטון. הכל נגמר בערך אחרי עונת 02', כשאלונזו עצר הכל עקב סיבות בריאותיות וההיט התחילו לבנות מחדש כששמות כמו בריאן גרנט, אדי ג'ונס ולאמר אודום עושים דרכם דרומה. דראפט 03' לא יכול היה להגיע מהר יותר…
גולדן סטייס ווריירס של תחילת-אמצע הניינטיז
אם שמות כמו כריס מאלין, מיץ' ריצ'מונד (כן, חפרתי עליו) וטימי הרדאווי כרוקי לא עושים לכם את זה, כנראה לא שמתם מסכה בשבועות האחרונות ואתם צריכים להיבדק. מדובר היה בשילוש הקדוש של סן פרנסיסקו שהחזיק בערך 3 עונות קסומות, מסירות מאחורי הגב ללייאפ, קרוס-אוברים ושלשות אינספור. כמו שהבנתם, בפליאוף זה לא הסתדר בגלל חוסר יכולת/ אכפתיות בהגנה. אז מה עשה דון נלסון המאמן האגדי? שלח את ריצ'מונד לגלות בסקרמנטו והתחיל מחדש עם לטרל ספריוול האקספלוסיבי, בילי אוונס הכלבויניק וכריס וובר שנחת אחרי שנים נאות במכללת מישיגן וקטף אפילו את פרס רוקי השנה של 94'.
קדימה, תשאלו! מה היה חסר שם? הרדאווי נפצע לעונה שלמה בין לבין, מאלין אכן קלע לא מעט, אבל בעיות שתיה האטו את הבחור הלבן היחיד שגרם לתסרוקת מארינס להראות איכשהו נורמלי, וובר היה ילד מגודל שלא מצא את עצמו כחלק ממסע מפרך שימשך גם בוושינגטון, וכשספריוול הוא נקודת האור היחידה שלך בערך – המצב קשה.
הקבוצה החלה להתפרק סביב 95' ושום ארוע לא נרשם בשני העשורים הבאים, אם מוציאים את התקרית האלימה של ספריוול כלפי מאמנו פי ג'יי קרליסימו ב-98' וקמפיין 07' החינני בניצוחו של בארון דיויס ושות'. מי חשב שילד שזורק שלשות 2 מ' מהקשת יהיה הנשק האולטימטיבי של המועדון הצנוע מהמפרץ?
אטלנטה הוקס של אמצע-סוף המילניום
דיקמבה מוטומבו קם בוקר אחד, הציץ מחלונו בדנבר, קולורדו והרגיש שצריך שינוי דרסטי בחייו. לא עוד מיסטר נייס גאיי שכל תרומתו נמדדת בחסימות, ריבאונדים והזזת האצבע ימינה ושמאלה כשהיריב מנסה להשיג על חשבונו פוסטר. מה יכול היעד הבא? נכון, מועדון שיעריך ויבנה סביבו משהו בעל בסיס להצלחה.
ההוקס היו עמוק בבריכת הבינוניות בשנים של אחרי דומיניק ווילקינס וכל דמות סמכותית היתה מתקבלת בברכה. אנטר דיקמבה, כמו שאומרים.
ומי בא לקבל אותו בזרועות פתוחות בנמל התעופה של אטלנטה? מי לא? כריסטיאן לייטנר, שעדיין התאושש מעונות לא מחמיאות במינסוטה ולא האמין כמה טוב זה עשה לו לעור הפנים, מוקי בליילוק, שפילרטט מאז שאני זוכר עם השורה הראשונה של הרכזים בליגה, וסטיב סמית' המחונן שהפך לאולסטאר אחרי המעבר ממיאמי. תוסיפו וותיקים כגון קרייג אילו (ההוא שחטף בראש ממייקל בפליאוף 89') וסטייסי אוגמון האלסטי ויש לכם אחלה גרעין.
לאן כל הטוב הזה הוביל? נכון, לכמה הופעות פליאוף, טובות יותר או פחות, כמה נסיונות כושלים לעקוף את מייקל בסיבוב וזהו. מוטומבו עבר לפילדפליה באמצע 01' ואף הגיע לגמר עם אייברסון וחבריו, אבל ההוקס עצמם כבר הבינו שמה שיש לא מספיק, כשבליילוק מצטרף לווריירס מהסעיף הקודם, לייטנר מחדש קשר עם גרנט היל בדטרויט וסטיב סמית' יעזור לנו להתקדם לסעיף הבא…
פורטלנד טריילבלייזרס של סוף המילניום
בלי צל של ספק, מדובר בפרויקט הכי מאיים שידעה הליגה באותו עשור מלבד שיקגו של מייקל שנוצרה באופן אורגני לעומת המפלצת מפורטלנד של אותם זמנים ועוד בעונת 99' המקוצרת, כשהכל עדיין היה בתהליך. המעצור היחיד בקנה היו הספרס האלופים בגמר המערב.
אז סטיב סמית' כבר אמרנו, דיימון "מייט מאוס" סטודמאייר, דטלף שרמפף המנוסה, בריאן גרנט או בשמו השני "צ'ארלס בארקלי לעניים", ראשיד וואלאס הצעיר והאתלטי, ארבידס סבוניס והדובדבן על הקצפת, סקוטי פיפן האולר השוויצרי כמבוגר האחראי שהיה מוכן לעשות הכל בשביל טבעת אחת ללא הצל של אתם יודעים מי ברקע.
כמה רחוק החבר'ה האלה הגיעו? בייסקילי עד הסוף, אם מורידים קאמבק נפלא של שאק, קובי והלייקרס במשחק מספר 7 בגמר המערב 00', כי הבלייזרס טחנו כל אומלל שבמקרה היה אמור לשחק כדורסל נגדם והיו עושים את אותו הדבר לאינדיאנה פייסרס המצוינת והסימפטית של רג'י ובירד (לדעתי לפחות) בגמר. עכשיו תשאלו כמה תלולה היתה הירידה? מאוד.
פיפן חצה מזמן את ה-30, וואלאס לא הסתדר עם אנשי המשרוקית, סבוניס הפנים שלשמור על שאק זה לא משתלם לטווח הארוך וכבר בעונה הבאה טיפוסים כמו שון קמפ בגירסת תפריט הקינוחים ודייל דיוויס האפרורי מילאו את הסגל העייף באדום-שחור, והתוצאות בהתאם, למרות שרוב רובם של שחקני המפתח נשאר עוד קצת.
למען הסר ספק, אני חושב שאורלנדו מג'יק של שאק ופני, סיאטל של קמפ ופייטון ואפילו שרלוט של מורנינג, ג'ונסון ובוגס אכן רשאיות להכנס לרשימה. מצד שני, עבדכם הנאמן שואף לחדש לכם, אז תנסו להבין ולדרוש את כספכם בחזרה במידת האפשר, אם יצא לכם לאהוד את הדוגמאות הנ"ל.
