אני באמת לא זוכר מתי בפעם האחרונה כף רגלי דרכה באצטדיון כדורגל. אני זוכר שהקורונה הגיעה לארץ בערך במרץ, זוכר שפיראט אדום היה מעורב ושדגל הפיראטים ביציע היה רלוונטי מתמיד. זוכר שצחקתי על אוהדי מכבי בדרבי על הבידוד ההמוני, בידוד שאחרי יומיים התהפך עליי וגרם לי לבדוק באיזה כיסא אני יושב בשער 5 וכמה רחוק הוא מהנער החולה שישב ביציע.

אני זוכר עונה טובה של אלטמן, כיסאות שעולים באש, בלומפילד בגשם בלי גג. אני זוכר את הריח של הנקניקיות והפופקורן מהמזנון, את עמדת הבורקסים המפתיעה ואפילו את סיר מרק האפונה שבצבץ לו בתחילת החורף. אני לא בטוח אם דמיינתי, אבל לדעתי היה גם סחלב.

אבל משום מה, את המשחק האחרון שאליו הלכתי אני לא זוכר. בכל זאת, אולי כי מדובר בהפועל וככה זה עם טראומות, יש משחקים שנעלמים לחלוטין מהזיכרון. לעומתם, את השער של סלים טועמה בבעיטה חופשית בדקה ה-90 נגד מכבי פ"ת באצטדיון רמת גן לא אשכח לעולם. קורה פנימה. אשכרה בן חיים ודמארי שיחקו נגדנו ביחד וכמעט הפכו את התוצאה כמה דקות לפני השריקה. רגע, נגד מי היה המשחק האחרון שהייתי בו? האמת, הכאב הכרוך באי הגעה למגרשים עוד התקבל בצורה סבירה כל עוד ראינו את המשחקים, גם אם מדובר באיכות מוצר שונה לגמרי בין החוויה שמתקבלת באצטדיון לבין השעמום הרציף שנקרא משחק כדורגל בליגת העל ללא קהל. לפעמים נדמה כאילו השחקנים עצמם רק מחכים לשריקה שתבשר על המקלחת החמה והמרגיעה. אלא אם הם משחקים בהפועל חיפה כמובן.

ההחלטה המקוממת של 9 חברי הכנסת שאישרו באותה הצבעה שלתוך סוכה שפתוחה ב51% משטחה יכולה להכיל בתוכה 20 אנשים ומנגד שמגרש כדורגל ששטחו גדול במאות אחוזים לא יכול להכיל 25 אנשים על הדשא, היא יריקה בפרצוף של כולנו. הניסיון להצדיק את הסגר על ידי סגירה של כמה שיותר דברים לא יכול לבוא על חשבון הבריאות הנפשית של הציבור ומי שטוען אחרת, פשוט משקר. אם היה מדובר בהפסקת משחקי הליגות לפרק זמן מוגבל, תוך קיום שגרת אימונים עם הקפדה על שמירת מרחק, ניחא. אבל הכי קל לטמון את הראש בחול ולסגור את הכל, בלי להתייעץ עם אנשי המקצוע או לחשוב על פרנסתם של אלפי אנשים ועל אחת מהדרכים היחידות שנותרו לאדם הממוצע למצוא אסקפיזם בסיוט המתמשך הזה שנקרא קורונה. תזכרו שאתם לא מעניינים אף אחד מהח"כים הבאים:

יעקב אשר (יהדות התורה)         אסנת הילה מארק (ליכוד)              שלמה קרעי (ליכוד)

אריאל קלנר (ליכוד)                  גדעון סער (ליכוד)                         איתן גינזבורג (כחול לבן)

תהילה פרידמן (כחול לבן)         מיכל וונש (כחול לבן)                     מיכאל מלכיאלי (ש"ס)

בצידו השני של העולם, במשך כשלושה חודשים, אלפי אנשים נעולים באורלנדו בבועה, מנותקים ממשפחה וחברים, לשם מטרה אחת בלבד – קיום עונה סדירה בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אני מניח שאם היה ניסיון להקים "בועה" בארץ התנאים כמובן היו פחות מחמירים, אך גם כמות האנשים המעורבים קטנה בהרבה. אין שום סיבה שקבוצות ליגת העל בכדורגל לא יתאמנו תחת תנאים מגבילים, שחקנים ואנשי צוות יבדקו על בסיס קבוע וקנסות גדולים יינתנו לאלו שיפרו את ההנחיות. במצב הנוכחי אפילו לא חייבים להקים מתחם מבודד. כל עוד השחקנים יגיעו מביתם לאימון/מגרש וחזרה, בכמות הנדבקים היומית כרגע – פתרון הבועה לא רלוונטי. במידה ומצב התחלואה ירד, ניתן יהיה להקים מתחם בו יתאמנו וישחקו כל קבוצות הליגה, דבר שיוזיל את עלויות הבועה (תקופה קצרה יותר = הוצאה קטנה יותר). אפשר גם לחקות את מנהלת הליגה בכדורסל למפעל אירופי כזה או אחר.

הפתרון המטורלל שעומד כרגע על הפרק הוא מחנה אימונים בחו"ל לקבוצות הליגה, בלי לקיים שגרת משחקים, בלי להמשיך את הליגות, וכמובן – במימון ממשלתי. הרעיון הזה מטורף לא רק בגלל שהוא יוביל לסלידה מהמהלך ההזוי של הקבוצות, שיברחו לחו"ל בזמן שהמדינה במשבר, אלא בעיקר כי ניתן לקיים את אותם אימונים בארץ תוך כדי שימוש בשירותים שמתבצעים על ידי עסקים ישראלים. אין שום סיבה שמדינת ישראל תתמוך בקבוצות ושהכסף יתגלגל במדינות אחרות בזמן שעסקים שונים קורסים פה בקצב מסחרר. רק פחדנים מסוגלים לחשוב שבריחה היא הפתרון המתאים.

בכל מקרה, מי שחושב שלא יהיו נדבקים מקרב שחקני הליגה ואנשי הצוות טועה ובגדול, אבל אם סאדיו מאנה וטיאגו אלקנטרה מליברפול נדבקו והפרמיירליג ממשיכה כרגיל, אין שום סיבה שכמה שחקנים חולים במדינה יפגעו בספורטיביות של הליגה הצנועה שלנו. בתוך כל הטירוף הזה שנקרא קורונה, לאוהדי הכדורגל בארץ מגיע קצת נחת. תנו לנו לנשום, אם לא אוויר – לפחות קצת כדורגל.