המיוחד שהקסם שלו נכחד

הקריירה של ז'וזה מוריניו היא רכבת הרים: פעם למעלה ופעם למטה. מאז האליפות בה זכה עם צ'לסי בעונת 2015, המנג'ר הפורטוגלי לא ממש מוצא את עצמו ועל אף שזכה במספר תארים לאחר מכן עם מנצ'סטר יונייטד, קשה לומר שתקופתו באולד טראפורד הייתה מפוארת, היות שהתואר המשמעותי מכולם באדום היה הליגה האירופית.
לאחר שנים רבות ומוצלחות, מוריניו כבר 5 שנים לא ממש "מצליח". ואולי הדבר תלוי איך אתם מגדירים הצלחה.

במדריד הוא לא היה היחיד

להוציא את ההתחלה האפרורית של הקריירה, 3 התחנות הראשונות של מוריניו היו הצלחה ענקית. בפורטו זכה ב-2 אליפויות רצופות ובאחד מגביעי אירופה המפתיעים בהיסטוריה. בצ'לסי הוא קטע 50 שנים רצופות ללא אליפות עם 2 זכיות רצופות. עם אינטר הוא כבש את איטליה פעמיים ברצף, כאשר האליפות השנייה הייתה ממרכיבי הטרבל הגדול של 2010, יחד עם הגביע והצ'מפיונס.

כאן הגיעה תחנת מפנה בקריירה של ז'וזה, כשנחת בברנבאו המשווע לתארים. ב-3 עונות בריאל הוא לא הצליח לכבוש את היבשת, אך זכה באליפות ספרד אחת כדי לשבור את ההגמוניה של בארסה. במהלך שהותו בריאל נחשף, או יותר נכון התחזק, צד קצת אחר באישיות של מוריניו. הוא אוהב לריב עם כל העולם, להתעמת עם אויבים וגם עם אנשיו שלו והוא לא מוכן לשתוק לעולם. זכורים מתקופה זו ריבים מתוקשרים עם איקר קסיאס, סמל לבן לכל הדעות וגם עם כריסטיאנו רונאלדו.

במקרה רונאלדו, יש לציין, שבפעם הראשונה בקריירה מוריניו נאלץ להתמודד עם מישהו דומיננטי יותר ומוערך יותר ממנו. לאחר 3 קבוצות רצופות בהן הצליח ואין בכלל ויכוח בשאלה זו, על תקופתו בריאל תמיד יאפיל סימן שאלה גדול: האם אליפות אחת וגביע אחד ב-3 שנים במועדון גדול כמו ריאל זו הצלחה?

לונדון כן חיכתה לו, או שלא?

מוריניו מתואר כאדם שלוקה/נהנה (לשיקולכם) בתסמונת "העונה השנייה", כלומר, בעונה השנייה הוא מצליח יותר מאשר בראשונה. בפורטו, בצ'לסי ובאינטר, בכל עונה שנייה, הוא רק חידש מנוי על תואר האליפות, כשבפורטוגל ובאיטליה בעונה השנייה הוא כבש את היבשת. "תסמונת העונה השנייה" הכתה בגדול במדריד עם אליפות לעומת גביע בעונה הקודמת. לאחר 3 עונות במדריד מוריניו חזר לסטמפורד ברידג', היכן שכל כך אוהבים אותו, וגם פה בעונה השנייה שם ידיו על הצלחת בדרך לאליפות 8 בקריירה ו-3 בצ'לסי. אין זה פלא שעד היום הוא יקיר הכחולים ממערב לונדון, אך לאחר חצי העונה השלישית פוטר לאחר שהקבוצה פתחה רע את העונה.

שתי התחנות הבאות של הפורטוגלי היו גם כן בממלכה. ב-2016 מונה למנג'ר מנצ'סטר יונייטד. גם שם הוא רב עם כל העולם ועם אנשיו שלו (פוגבה, זלאטן, שוויינשטייגר והמנכ"ל אד וודוורד), אך העונה הראשונה הסתיימה בטעם מתקתק עם זכייה שנייה בקריירה בליגה האירופית (זכה בו עם פורטו ב-2003). העונה השנייה הייתה גרועה ונגמרה בידיים ריקות והקבוצה סיימה במקום ה-2 מרחק שנות אור מהאלופה היריבה העירונית. העונה השלישית אפילו לא הגיעה לסיומה כשפוטר לקראת חצי העונה. לאחר כמעט שנה בבית, בנובמבר 2019 מונה למנג'ר טוטנהאם ועד עתה זה לא שוס גדול, בלשון המעטה.

תמיד מוכן לקרב

למוריניו יש מומחיות לפתוח חזיתות מול מאמנים יריבים, בעיקר בזכות הפה הגדול שלו והיעדר היכולת שלו לסנן מה הוא חושב באמת. במהלך הקריירה הוא פיתח יריבות קשה עם פפ גווארדיולה וארסן ונגר. גם מאמנים נוספים זכו להקנטות ממנו, ביניהם קלאודיו ראניירי, אנטוניו קונטה וטיטו ווילאנובה (הוא קיבל ממוריניו צביטה לעין בקלאסיקו). מעניין לציין שמי שזכה ממנו להרבה כבוד והערכה הדדיים היה אלכס פרגוסון. להזכירכם, בסוף מוריניו ישב על כיסאו של סר אלכס למעלה משנתיים, לא בהצלחה יתרה.

בנימה אישית, אני די מחבב את ז'וזה מוריניו – הוא בלגניסט, אומר מה שבא לו, לא פוחד לשנות דברים מן היסוד ולא מפחד מאף אחד. הנטיה שלו לריב ולעשות בלגנים והיותו חם מזג יכולים להתאים לדרום אירופה החמה ופחות לאנגליה השמרנית. באורח פלא, האנגלים היו מוכנים לעכל אותו ואת השטויות שלו בקדנציה הראשונה בצ'לסי, אולי בגלל שהייתה זו קדנציה מוצלחת, אולי בגלל שעדיין לא הכירו אותו לגמרי.

אבל עכשיו כבר מכירים באנגליה ובעולם את האיש. בעניין זה מוריניו הוא סוג של כלב של תרגיל אחד – תרגיל הבונקר. לקהל נמאס לראות קבוצה שמחנה את האוטובוס על קו השער למשך משחק שלם, שלא לומר למשך עונה שלמה. גם המריבות הבלתי פוסקות והנטייה לתרץ כישלונות וחמיקה מאחריות מרגיזות את האוהדים ואת משלמי המשכורות, או בקיצור – הם רוצים שמוריניו יהיה פחות "מוריניו" ויותר אחראי, קר מזג, יחשוב לפני שהוא מדבר ויציג כדורגל יותר חיובי ונעים לעין.

אני חוזה שמוריניו לא ישתנה, וודאי כשהוא כבר מתבגר ולאחרונה חגג 57. אם ברצונו לשקם את הקריירה עליו לעזוב את אנגליה ולעבור למקום בו יזכה בכמה אליפויות קלות עד שיוכל לפתח אותה לכדי מועמדות לזכייה בליגת האלופות, כלומר – פ.ס.ז'. גם אם לא יוסיף אף תואר נוסף עד סוף הקריירה, מבחינתי ומבחינת רבים, מדובר באחד המאמנים הגדולים והצבעוניים בהיסטוריה.