אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל, לוזר שהפך לווינר נצחי, ערבי גאה אבל גם צרפתי, שחקן הוגן, אבל גם חמום מוח, מאמן שהורחק מהמגרשים וחזר כדי להפוך לאחד הגדולים בעשור האחרון. כל כך גדול הסיפור של זידאן שצריך שלושה חלקים כדי לספר אותו. הנה החלק הראשון
בסוף, כשמדברים על זינדין זידאן, הכול מתחיל ונגמר בראש. לא רק ברמה המנטלית. גם טכנית. אותו הראש שנגח פעמיים והפך את נבחרת צרפת לאלופת העולם, הוא הראש שנגח בחזהו של מרקו מטראצי שמונה שנים אחרי, בדיוק באותו מעמד. אותו הראש הקירח, הלא מגולח, ששם פס על כל קו אופנתי שהוא, הפך להיות הראש שמוביל כמאמן את ריאל מדריד לשלוש זכיות רצופות בליגת האלופות, הישג שלא הושג מעולם בשום מועדון שהוא.
כי זידאן, בדומה לרוב השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי, הוא לא דמות שטוחה ונקייה. הוא כל התכונות והלכלוך שהביאו את ילד המהגרים מהפרבר של מארסיי להיות אחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה, ולהביא לשם את המנטליות של השכונה בה גדל. גם כשחקן, גם כאגדת כדורגל, גם כמאמן, זידאן לא בא לשחק נקי. הוא בא לנצח. בעולם הכדורגל הקוסמופוליטי של תחילת שנות האלפיים ניסו ליצור לזיזו תדמית נקייה ומהוגנת, אבל זיזו, כפי שתכף תראו, בחר לשחק רק בתנאים שלו, רק במה שיוביל אותו להיות הגדול ביותר שדרך על דשא הכדורגל.
*****
הכתבה הזאת היא ראשונה מתוך טרילוגיית כתבות בה נתעסק בדמותו המרתקת של זינדין זידאן. החל מהפיכתו של בן מהגרים אלג'יראי לסמל הצרפתי הכי גדול של הכדורגל, דרך שנותיו כיועץ ומנהל מקצועי ודרך הפיכתו לאחד המאמנים הגדולים והלא מוערכים דיו של העשור האחרון. ננסה להיכנס לנפשו של האדם, אלוף עולם ואלוף אירופה, שרבע שעה לפני שהוא אמור להניף בפעם השנייה את גביע העולם ולרדת לתמיד ממגרש הכדורגל, שוכח הכול, נוגח בשחקן יריב ויורד בגאווה מהדשא באיצטדיון.
חלק 1: BLACK BLANC BEUR
ב-6 באוקטובר 2001 אירחה נבחרת צרפת את נבחרת אלג'יריה למשחק ידידות בסטאד דה פראנס, שרק שלוש שנים לפני ראה את זידאן נוגח פעמיים כדי להפוך את המארחת לאלופת העולם. זה לכאורה היה עוד משחק הכנה של אלופת העולם למונדיאל שנערך קצת פחות משנה אחרי. בפועל, התקשורת הצרפתית לא הפסיקה להתעסק רק במשפט אחד שאמר השחקן היקר בעולם כמה ימים לפני המשחק לכתב אלג'יראי. זידאן אמר לו: הפעם, אני לא רוצה שצרפת תנצח.
כשמדברים על קריירת המשחק של אחד הגדולים שהיה פה הסיפור הזה ממחיש כל כך הרבה מאישיותו הכמעט ג'ורדנית של הכוכב הצרפתי. בשיאו, עם הזכיות במונדיאל 1998 וביורו 2000, הוא היה הסמל לקוסמופוליטיות של צרפת. אלא שזידאן לא היה במקום של לשכוח את שורשיו. להפך. הוא רצה להביא את הערביות שבו, את שכונות המהגרים של מרסיי למרכז הכדורגל הצרפתי, ואז העולמי. זידאן היה שחקן גאה, מוסלמי גאה, וגם אם בחר לייצג את נבחרת צרפת ולא את אלג'יריה, מולדת הוריו, עדיין היה חשוב לו להדגיש עד כמה הוא מחובר לשם.
הכדורגל בעולם הערבי החל לתפוס נפח כלכלי בתחילת המילניום הנוכחי. בעוד מאז ומתמיד הכדורגל שוחק במדינות ערב, רק בתחילת המילניום הזה הבינו ראשי הכדורגל העולמי את העוצמה המטורפת של המשחק הזה. בערך מאז, סמוך מאוד לאותו משחק ידידות בלתי נשכח, הפכה ריאל מדריד לקבוצה האהודה ביותר בעולם הערבי, אפילו לפני הקבוצות המקומיות כמו אל אהלי קהיר. הסיבה? כמובן זידאן בעצמו, שהפך לגאווה הגדולה של העולם הערבי.
זינדין יזיד זידאן נולד ב23 ביוני 1972 בשכונת לה קסטלאן, פרבר של העיר מרסיי. כמו בכל עיר צרפתית גדולה, תרבות הפרברים היא תרבות של מהגרים, וגם הוריו של זינדין היו כאלה. בניגוד לרבים מבני השכונה, לאביו סמיל הייתה עבודה כשומר לילה של חנות כלבו, ולכן זידאן חי ברווחה כלשהי, אבל כמובן זה עדיין היה דוחק רב. שם ברחובות לה קסטלאן הוא התחיל את צעדיו הראשונים בכדורגל, בכיכר טרטיין, הכיכר שליד ביתו. הוא העריץ את ז'אן פייר פאפין, אז אחד משני השחקנים הגדולים בהיסטוריה של נבחרת צרפת.
כבר בגיל עשר חתם זידאן על החוזה המקצועני הראשון שלו, בקבוצה קטנה מקסטלאן בשם סיינט הנרי. בגיל 14 כבר אותר זיזו על ידי הסקאוטים של קאן במחנה הכדורגל. היה זה שחקן העבר ומאמנו לעתיד ז'אן וארוד, שמיהר להחתים אותו במועדון. את הדרך ממארסיי לקאן עשה זידאן כשניגש למבחנים של כמה שבועות בקבוצה, אבל נשאר שם לא פחות משש שנים, בהן הפך כישרונו הגולמי לשם דבר ברמה הלאומית. את שערו הראשון בקבוצה הבוגרת הבקיע ב10 בפברואר 1991 מול נאנט, אותה קבוצה מולה ערך את הבכורה המקצוענית שלו שנתיים לפני.
העונה המלאה הראשונה שלו בקאן הסתיימה במקום הרביעי, ובפעם הראשונה בה המועדון העפיל למפעלים האירופאים. זידאן הצעיר שיתף פעולה עם לואיס פרננדז, לעתיד מאמנה של נבחרת ישראל ובית"ר ירושלים ואז כוכבה הגדול של הקבוצה מעיר הסרטים. אחרי עונה אחת נוספת בקאן, עבר זידאן לבורדו, שם שיתף פעולה עם ליזארזו ודוגארי, במה שיהפוך חמש שנים אחריי לליבה של אלופת העולם.
שנת 1995 הייתה שנת מפתח עבור זיזו. במישור הקבוצתי הוביל זידאן את בורדו לזכייה בגביע האינטרטוטו ובאותה השנה גם כמעט לקח את בורדו לזכייה היסטורית בגביע אופ"א, אבל בורדו נכנעה בגמר לבאיירן מינכן. שמו של הכישרון הצעיר החל מתפרסם ברחבי היבשת, אם כי גם עדויות על אופיו הבעייתי והפתיל הקצר שיש לו. לדוגמה, בשבועות הראשונים שלו בקאן הוא בעיקר העביר את זמנו בניקוי מתחם האימונים לאחר שתקף פיזית שחקן שלגלג על מוצאו האלג'יראי. זאת לא תהיה הפעם האחרונה בה זידאן יתקוף פיזית את מי שיורד לחייו הפרטיים.
במישור הלאומי, זיזו ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת כשנכנס כמחליף במשחק ידידות מול צ'כיה. ב-1995 הוא ניצל את היעדרותו של כוכב הנבחרת, אריק קאנטונה, שהורחק לשנה בעקבות הבעיטה באוהד קריסטל פאלאס, כדי להפוך להיות הפליימייקר של הטריקולור. בקיץ 1996 רכשה אותו יובנטוס מבורדו, ממש רגע אחרי שהופיע לראשונה בטורניר בינלאומי עם נבחרת צרפת, יורו 1996, בו הודחה צרפת בחצי הגמר מול אותה צ'כיה.
בעיטה שעבדה לטובת זידאן. קאנטונה בועט באוהד קריסטל פאלאס
צריך להבין, שכשמדברים על נבחרת צרפת של אותן שנים, מדובר על נבחרת שהישג השיא שלה היה הזכייה ביורו הביתי ב1984. אמנם מישל פלאטיני, שעד זידאן היה השם הגדול ביותר שיצא מהכדורגל הצרפתי, היה בן למהגרים איטלקיים, אבל אף אחד בצרפת לא התייחס אליו ואל חבריו לנבחרת, שהגיעו ממשפחות צרפתיות או מערב אירופאיות, כאל זרים במדינה שלהם. אבל הנבחרת שנבנתה לקראת המונדיאל הביתי ב1998 נראתה אחרת לגמרי.
מרסל דסאיי, פטריק ויירה, ליליאן טוראם, תיירי הנרי, דויד טרזגה, וגם זידאן עצמו. השחקנים הצעירים האיכותיים של הנבחרת הזאת היו בני מהגרים שחורים ומוסלמיים. ז'אן מרי לה פן, הפוליטיקאי הימני-פופוליסטי הצרפתי, טען אחרי הזכייה באותו המונדיאל שהנבחרת לא הייתה מספיק צרפתית. עבור הצרפתים זה היה רגע של שינוי, של מהפך. במדינה שידועה ביכולת של העם שלה לייצר מהפכות חברתיות, הפכה אותה הנבחרת להיות הסמל של הדו קיום בחברה הצרפתית. הביטוי "BLACK BLANC BEUR" (שחור, לבן, ערבי) נועד כדי להראות את הגוונים השונים של החברה הצרפתית דרך הנבחרת הלאומית.
שתי הנגיחות שלו לשער של טפארל הפכו אותו לדבר החם ביותר בכדורגל העולמי, במיוחד על רקע סיפור היעלמותו מהגמר של רונאלדו. אלא שבניגוד לצרפת עצמה, ביובנטוס הוא היה רק כינור שני לדל פיירו הגדול, והוא השתוקק לצאת משם. אבל לפני כן, הגיע הזמן למופע הגדול בקריירה שלו, יורו 2000.
מתישהו בתקופת פגרת הקורונה הזאת נתקלתי בקליפ ביצועים של זידאן במשחק המטורף של היורו הזה ברבע הגמר מול ספרד (שמומלץ ללכת לראות ביוטיוב). על ביצועיו של זידאן בטורניר נכתב: "בבלגיה והולנד זידאן שלט בטורניר גדול באופן שאיש לא הצליח מאז דייגו מראדונה בשנת 1986. ממשחק הפתיחה נגד דנמרק ועד הגמר נגד איטליה, זיזו האיר בזוהר, הטיל כישוף על יריביו בנגיעות חכמות, מהלכים מהפנטים, ריצות סלאלום וחזון אדיר". זה אגב, מתוך ההיסטוריה של טורנירי היורו באתר של אופ"א עצמה, כדי להמחיש עד כמה היה קונצנזוס סביב יכולותיו של זיזו בטורניר הזה.
אחרי ההופעה המוצלחת שלו והזכייה באליפות אירופה, היה נראה שזה רק עניין של זמן עד שזידאן ימצא את עצמו במקום אחר. זה הגיע בקיץ 2001 כאשר שבר זידאן את שיא ההעברות בכדורגל העולמי כשעבר מיובנטוס לריאל מדריד תמורת 77.5 מיליון יורו. לואיס פיגו הצטרף שנה לפני, קסיאס וראול כבר היו שם, היה נראה שהגלאקטיקוס הולכים להשתלט על העולם.
הפרי הראשון של תקופתו של זידאן בריאל הגיע כבר בסיום אותה עונה, בגמר ליגת האלופות. רגע לפני המחצית, כאשר התוצאה הייתה 1-1 בין ריאל ללברקוזן, סנטיאגו סולארי השתלט על כדור במרכז המגש ושלח את רוברטו קרלוס קדימה בכדור קשה. המגן הברזילאי הייצוק העביר כדור קשתי לכיוון הרחבה, וזידאן הניף את הרגל וכבש את אחד השערים הכי גדולים בהיסטוריה של ליגת האלופות בשנה המאה להקמתה של ריאל מדריד.
יותר מזה, זה שער שסימל את הדומיננטיות הגדולה של ריאל הזאת, של עידן הגלאקטיקוס. בתמונה שעלתה ממעמקי הרשת בחודשים האחרונים נראים על ספסל ריאל באחד ממשחקי הראווה בארצות הברית רונאלדו, פיגו, בקהאם, זידאן וראול. אם מצרפים אליהם את רוברטו קרלוס ואיקר קסיאס מקבלים נבחרת חלומות, אולי אותה נבחרת שראה בחלומו פלורנטינו פרס שחלם על שחזור קבוצת החלומות של ילדותו, בכיכובם של פושקאש ודי סטפנו.
Credit to "Claude Makélélé" Official Instagram Page
השנים שאחרי היו לא פשוטות עבור זיזו. הכישלונות הגדולים במונדיאל 2002 וביורו 2004 הובילו אותו להכריז על פרישתו מהנבחרת. היה נדמה שעידן הגלדיאטורים של נבחרת צרפת עומד לקראת סופו. גם בריאל פרויקט הגלאקטיקוס לא ממש המריא, ועומס האגואים על המגרש חנק את הקבוצה. במקביל, לקראת מונדיאל 2006 התקשתה צרפת להעפיל לטורניר ונזקקה לשלב הפלייאוף (וליד של תיירי הנרי במשחק מול אירלנד). ריימונד דומאנק, המאמן המושמץ של צרפת, התחנן בפני זידאן וכמה מחבריו לדור לחזור לנבחרת. ב3 באוגוסט 2005 הכריזו זידאן וקלוד מקאללה על חזרתם לנבחרת עד לסיום המונדיאל. באותה הזדמנות גם הכריז זידאן שיפרוש מכדורגל אחרי המונדיאל.
את מונדיאל 2006 בגרמניה התחיל זידאן מהעמדה שהוא אהב: האנדרדוג. ההוא שאומרים שהוא זקן מדי ואיטי מדי עבור הנבחרת שלו. באותו מונדיאל חנך זידאן נער מוסלמי נוסף, פרנק ריברי, שהפך לתגלית הטורניר. זידאן היה חופשי בטורניר הזה, חופשי כמו שלא היה שנים לשחק כמו שהוא אוהב. מסירות, הטעיות גוף, כל החבילה. עם סרט הקפטן על ידו הוא הוביל את הטריקולור לעלייה מהבית המוקדם (לאחר שהורחק בגלל צהובים מהמשחק האחרון מול טוגו). שער ענק וסוג של בישול מול ספרד במשחק הטוב ביותר שלו בטורניר בשמינית הגמר, בישול להנרי מול ברזיל ברבע הגמר, שער ניצחון בפנדל בחצי גמר מול פורטוגל, הכל היה מוכן לגמר מול נבחרת איטליה, עוד נבחרת שהפתיעה והצליחה לנצח את גרמניה המארחת בחצי הגמר.
זידאן זכה לפני הגמר בצדק בתואר שחקן הטורניר, תואר שחמק ממנו לרונאלדן ב1998. כולם חשבו שהגיע הזמן לזכייה השנייה של זיזו בגביע העולם, הזכייה השנייה של צרפת, הכתרתו כשחקן הגדול בכל הזמנים. איזה טיימינג יש לבחור הזה.
בשבוע הבא: מהנגיחה במטראצי עד המספרת של בייל בגמר הצ'מפיונס – איך זידאן הפך מאגדה על הדשא לאגדה על הקווים
