19 ימים חלפו מאז שהסתיים השיגעון הישראלי סביב אולימפיאדת ריו 2016. מיד בתום החגיגה הברזילאית חזרה התקשורת בישראל, כלא הייתה, לעסוק בכל הדברים שהתרגלנו אליהם, שזה אומר רכילויות בלתי פוסקות על הכדורגל הישראלי והנבחרת הבינונית שלו, חלון העברות (המשוגע) באירופה, מכבי וירושלים בכדורסל וקצת ענייני ה- US OPEN בטניס. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני מזכיר את כל הנושאים הללו. הרי רוב ציבור אוהדי הספורט בישראל והקוראים כאן באתר חשופים אליהם כמעט על בסיס יומיומי.
ובכן, בימים אלו מתקיימים המשחקים הפראלימפיים באותה ריו. אני בטוח שאת המידע הזה רובכם בוודאי יודעים, אבל אנא תאמרו לי בבקשה: היכן הם משודרים? היכן אני יכול למצוא מידע מפורט על לוחות הזמנים והענפים השונים במשחקים? אם התקשיתם לענות על השאלות הללו איני מאשים אתכם.
במהלך האולימפיאדה ובסופה דובר על ההצלחה שחווה ערוץ הספורט בעקבות השידורים מסביב לשעון. בנוסף דובר על כך שהערוץ, כגוף מייצג של תקשורת הספורט הישראלית, חזר להגיש לצופיו תכני ספורט דה פקטו והעלים את קשקושי המסך של חברי "יציע העיתונות" ודומיהם. התוצאה של 1700 שעות שידור הביאה לכך שציבור אוהדי הספורט חזר ליהנות ממה שהוא באמת אוהב – ספורט.
נכון, בשבועיים שקדמו למשחקים הפראלימפיים קידמה התקשורת את המשלחת הישראלית למשחקים וערכה כתבות וראיונות עם הספורטאים, אשר העלו את מודעות החשיפה למשחקים, אך האם לא מגיע לנו לראות אותם בפעולה? האם לא מגיע לנו להתרגש וליהנות יחד עם אותם גיבורים (ולא רק אלו הישראלים…)? אף אחד לא מבקש מרתון שידורים מסביב לשעון. אפשר להסתפק בשידור אירועים מרכזיים כפי שנהוג בשידורי המשחקים בעולם.
ראוי שבמקום סלוצקי ו"הדומינגז שלו" (שהתכנית שלהם לא באמת מזיזה לאיש), "מגרש פתוח" (או שבמגרש/ביציע/בפארק/בבריכה…. מה שבא לכם) ערוץ הספורט היה משקיע בשידור של ענבל פיזרו (אגדה פראלימפית, תודה ששאלתם) בגמר ה-200 מטר בשחייה, או בלשדר את מורן סמואל במאבק על מדליה בחתירה, או טניס, כדורסל, אופניים, אתלטיקה, בוצ'ה (ענף מקביל לפטאנק או כדורת, שוב תודה ששאלתם) ועוד הרבה ענפים שקצרה היריעה מלהכיל. ואם אינכם יכולים לשדר את המשחקים, אנא מכם, תנו לנו תכנית סיכום יומית של המתרחש (אותה הערוץ הראשון לא מסוגל לקיים כפי שהבטיח, והפעם באמת שלא באשמתו).
הרי כפי שמגיע לירדן ג'רבי, אורי ששון, שגיא מוקי, חנה מיננקו, מעיין דוידוביץ' ושחר צוברי, וכן לבולט, פלפס, ניימאר והדרים טים, כך גם לגיבורים הללו מגיע לא פחות (ואולי יותר?), בדיוק כפי שלנו הצופים לא מגיע את קופמן, בוני, פרימו, שליימה ודומיהם.
אין ספק. הנושא הפראלימפי ומעמדו בישראל ביחס לזה האולימפי הוא כאוב בפני עצמו, וראוי לדיון בפורומים אחרים. ואמנם, במדינה שבה אוכלוסיות חלשות נאבקות על בסיס יומיומי על חייהן וזכויותיהן בחברה, מצופה מהתקשורת שתתרום את חלקה ותעלה את הדברים לסדר היום הציבורי, וזאת במקום להעמיק את הפערים והמעמדות ברוח נאו-מרקסיסטית.
