זה הרגיש לי שזה הולך לכיוון של 0-0. הפעם האחרונה שבה קלאסיקו בין ברצלונה לריאל הסתיים בתיקו ללא שערים הייתה בעונת 2002. זה היה נראה כמו 0-0 מכיוון שתיקו נראתה תוצאה סבירה לשתי הקבוצות. ריאל אמנם במומנטום טוב, אבל במשחק חוץ מסוכן מול אריה פצוע, ללא גארת' בייל וגם עם מרכז מגרש קצת מאולתר ללא קרוס וקאסמירו. וברצלונה מצידה יודעת שהיא חייבת לנצח כדי לצמק את הפער בפסגה לשלוש, אבל גם מודעת לתקופה הלא טובה שלה ולעובדה שקצת חוסר זהירות, וריאל עולה ל-9 הפרש בפסגה ואפשר לסגור את סיפור האליפות.
לכן בכלל לא מפתיע ששער היתרון של בארסה הובקע ממצב נייח, עם התעלות רגעית של שניים מחבורת ה-MSN. בישול נפלא של ניימאר והסתערות חייתית של סוארז. זה היה אמור להספיק לניצחון של ברצלונה.
אבל אז הוא הגיע, כרגיל, ברגע האחרון, ועם כל הלב, נעץ את השיוויון. לסרחיו פנית, לא טעית. השער היה שער ראמוסי טיפוסי, כל מה שאנחנו אוהבים בו וגם מעצבן אותנו, ניתן לראות את זה כאן בוידאו שמתמקד בבלם-חלוץ:
אפשר לראות שראמוס יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא היה כל כך הרבה פעמים במצבים האלה. (36 שניות מהפתיחה) – הוא מנצל את הדחיפה הקטנה של טוראן בתוך הרחבה לפני הבעיטה החופשית כדי לייצר קצת מהומה. מהומה קטנה שמוציאה את שחקני בארסה מפוקוס, מהעמדות שלהם. וזאת הדקה האחרונה וכולם כבר עייפים, והפוקוס הזה חשוב. אבל ראמוס לא עייף. הוא ממוקד מטרה. כאילו שהוא במטריקס וכולם זזים לאט.
ואז מגיעה ההגבהה (41 שניות מהפתיחה) הוא עושה שני צעדים קטנים לכיוון המרכז, שם יד ממש קטנה על מסצ'ראנו. לא ברמה של עבירה, אבל מספיק כדי להוציא את הארגנטינאי מאיזון. משם הכל פשוט, וראמוס יכול להתמקם לנגיחה קלה מבחינתו.
אז זה ראמוס, וזאת ריאל. מחויבת למטרה, קטלנית, קצת פזיזה ועצבנית, לפעמים גם מלוכלכת, אבל תעשה מה שצריך כדי לנצח. לריאל מדריד יש שם מוטעה של קבוצת שכירי חרב, כאלה שנרכשים ביוקר ולא תמיד מצדיקים את המחיר. וגם אני בתור אוהד פעמים רבות מחיתי ועדיין מוחה על צעדים שעושה המועדון, אבל אי אפשר להתווכח עם רוח המועדון – רוח המדרידיסטה. וכל שחקן שמגיע למועדון הזה מבין את המשמעות של להיות המועדון הגדול בעולם, ואין מועדון בעולם שיותר מחויב למסורת שלו מריאל מדריד. ולכן אפשר להרגיש כאילו הרבה שחקנים פשוט נולדו בקבוצה, גם אם הם שחקני רכש.
לפי המחקר של אתר CIES FOOTBALL OBSERVATORY עליו כתב אוריאל דסקל בכלכליסט, עולה כי בחמשת הליגות הבכירות באירופה ריאל מדריד מדורגת במקום השני במשך הזמן ששחקנים נמצאים בה, שנייה רק לאתלטיק בילבאו שנחשבת לעוף לא שגרתי בענף הזה. המדרידיסטה הממוצע נמצא במועדון 3.69 שנים, סרחיו ראמוס מגיל 19 במועדון, כבר 11 שנים. מרסלו 10, פפה 9, כריסיטיאנו ובנזמה 7 וזה עוד לפני שדיברנו על זידאן, שהיה שחקן במועדון והדם הלבן זורם בגופו והוא מתווה את הרוח הזאת לשחקנים שלו.
אז למה שחקנים נמצאים הרבה זמן בריאל? לפי המחקר, הרבה קבוצות בכירות נמצאות בעשירייה הראשונה במשך הזמן ששחקנים נמצאים אצלם. זאת מכיוון שמערך הסקאוטינג השתכלל והקבוצות הגדולות מגייסות את השחקנים כבר בגיל צעיר מאוד. ריאל ראשונה בפרמטר הזה בחמשת הליגות הבכירות לפי אותו מחקר, והגיל הממוצע שבו היא רוכשת שחקנים הוא 22 וחצי (רד בול לייפציג המפתיעה במקום השני בקטגוריה הזו).
אז אומרים שלריאל אין כמעט שחקני בית בסגל ושהיא לא מפתחת אותם, וכנראה שזה נכון, ועד שיש לה היא מוכרת אותם, ובמקרה הטוב, קונה אותם בחזרה ביותר כסף, אבל לריאל יש המון סמלים שאפשר להזדהות איתם. שחקנים (ומאמן) שגורמים לך להיות גאה שאתה אוהד ריאל מדריד.
לסיום – ביום שישי העליתי את הטור הלא שגרתי קלאסיקו של גיבורי העל. וחיפשתי כמה מקבילים נוספים לשחקני ריאל מדריד, אבל לא הצלחה. רק אחרי המשחק נפל לי האסימון. מסתבר ששכחתי את הקפטן שתמיד מגיע להציל את המולדת, קפטן אמריקה:
