דירוג מאה הגדולים בדור האחרון בכדורגל הישראלי מתקדם, ואנחנו כבר במקומות 60-46. החלוץ הבעייתי שמצא את מקומו בארץ אחרת, הקשר המחונן שנרמס מתחת לסכסוך שלא קשור אליו, החלוץ שקיבל מתת אלוהים להבקיע שערים והשחקן המחונן שאם היה יותר פוליטיקאי היה מתקדם יותר
60. אופיר חיים – היית יכול להיות כל כך גדול
קריירה: הפועל ראשון לציון (1993-1996, 1997), מכבי הרצליה (1996-1997, 2009-2010), מכבי יפו (1997-1998), מכבי תל אביב (1998-2001, 2004-2006), הפועל באר שבע (2001-2004, 2007-2009), איסטנבולספור (2004), מכבי נתניה (2006-2007), הפועל רמת גן (2010-2011), הפועל מרמורק (2011-2012)
הישגים: גביע הטוטו (1998/99), גביע הטוטו של הליגה הלאומית (2008/09), מלך השערים של ליגת העל (2003/04)
עבור אוהדי הכדורגל כיום אופיר חיים הוא מאמן בינוני, שמעבר לתקופות קצרות בהן אימן את הפועל תל אביב והפועל כפר סבא לא באמת הותיר חותם. אלא שעבור ילידי שנות התשעים, אופיר חיים הוא התמונה של תוכנית סיכום המחזור. השערים שכבש היו שערים פשוטים, אבל הוא עשה את זה המון, פשוט כמו נער שמשחק עם ילדים כדורגל בשכונה.
עונת 2003/04 הייתה הגדולה ביותר בקריירה של אופיר חיים. הוא נחשב לאחד הגדולים בנוער של מכבי תל אביב, אבל בחירת קבוצות לא טובה הובילה אותו לקבוצות כמו ראשון לציון, הרצליה ויפו. החזרה שלו למכבי בסוף שנות האלפיים איפסה אותו. המעבר לבאר שבע גם הביא לו בית אמיתי, וב2003/04 יחד עם אליניב ברדה הוא ייצר חוד מפחיד בנגב, בעונה שהסתיימה עם מלכות השערים והמקום הרביעי.
יותר מכל שחקן אחר בדור האחרון, אופיר חיים הוא המהות של הכדורגל הישראלי. עם פוטנציאל התקפי נדיר אבל חוסר כרוני בקבלת החלטות שהוביל אותו למקומות לא טובים בקריירה הפך אותו לחיה נודדת בקבוצות הקטנות של הליגה. הוא יכול היה להיות אחד השחקנים הכי חשובים בהיסטוריה של הפועל באר שבע אם רק היה נשאר שם קצת יותר, מה שמוכיח שזה שיש לך כישרון לא אומר שאתה יודע לנהל אותו.
למה הוא כאן? הוא אחד החלוצים הכי טובים בדור האחרון בליגה. במספרים, באיכות המשחק, במנהיגות. אבל אופיר חיים היה חסר את האופי לשדרג את עצמו לדרג הראשון באמת של הכדורגלנים. המקום הזה הוא הצדעה לשחקן ענק שיכול היה להיות ענק פי כמה.
59. אנדז'יי קוביקה – למצוא לו בית
קריירה: זגלמביה סוסנוביץ' (1991-1993), ראפיד וינה (1993-1994), אוסטריה וינה (1994-1995), לגיה ורשה (1995), זולטה ורכם (1996), סטנדרט ליאז' (1996, 1997-1998), ניס (1997), מכבי תל אביב (1998-2000, 2003-2004), אוראווה רדס (2000), אויטה טריניטה (2001), מ.ס. אשדוד (2001-2002), בית"ר ירושלים (2002-2003), גורניק לנצ'נה (2005-2007)
הישגים: הגביע הצרפתי (1996/97), גביע הטוטו (1998/99), מלך השערים של ליגת העל (1998/99)
נהוג לחשוב שחלוצים הם חלוצים הם חלוצים, שחלוץ גדול יבקיע בכל מקום ובכל מצב. אלא שלרוב זה לא ככה. העובדה ששחקן מבקיע במקום מסויים לא אומרת שישחזר את היכולת במקום אחר. חלוץ טוב יודע להתעלות על הנסיבות המשתנות בכל מקום – אווירה, שפה, שחקנים שמוסרים לך, ולכבוש שערים. ואם הדברים אמורים באופן כללי, כשמגיעים לדבר על אנדז'יי קוביקה זה הכי פחות כללי שיש.
כשקוביקה הגיע לארץ לקראת עונת 1998/99, הרזומה שלו היה די עלוב. העונה בה כבש הכי הרבה שערים (9) הייתה חמש שנים לפני, הוא לא ממש שיחק בחמש שנים האחרונות ולא ממש מצא את מקומו בשום צורה. כשהוא הגיע אוהדי מכבי הפנו אצבע מאשימה לאברהם גרנט, אז בשלהי הקדנציה שלו במכבי ורגע לפני פרשת האפדרין שעד היום לא ברור אם ידע אליה או לא. אלא שלא עבר הרבה זמן, ומכבי תל אביב הפכה להיות המתחרה הכמעט יחידה של הפועל חיפה באותה העונה על האליפות, והכל בזכותו של קוביקה, שפשוט לא הפסיק לכבוש.
הוא לא היה אתלט על או עם טכניקה משובחת, אבל הוא ידע להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לשים את השערים שצריך. והוא שם 21 כאלה באותה העונה, יותר מפי שתיים מעונת השיא שלו בקריירה. יותר מהמוסרים הנכונים, האנשים הנכונים שהיו לצידו, נדמה שקוביקה התאהב בכדורגל הישראלי, התאים לו כמו כפפה ליד, עד כדי כך שהוא חזר לישראל אחרי הקדנציה הקצרה ביפן. הוא אולי כבש פחות בקדנציה השנייה שלו אבל היה עדיין אחד החלוצים הכי מאיימים על שערי היריבות. וזה הסיפור על למה למצוא מקום שטוב לך בו חשוב יותר לפעמים מאשר עד כמה גבוהה הרמה שם.
למה הוא כאן? כי היו מעט מאוד חלוצים דומיננטיים כמוהו בליגה הישראלית. העובדה שלא זכה בכלום ברמה הקבוצתית השפיעה, אבל היא קשורה לעובדה שנחת במכבי באחת התקופות הכי חלשות שלה בדור האחרון.
58. ג'ון פנטסיל – הדגל במונדיאל
קריירה: ברקום ארסנל (1999-2000, 2001-2002), ליברטי פרופשיונלס (2000-2001), וידז'ב לודז' (2002), מכבי תל אביב (2002-2004), הפועל תל אביב (2004-2006, 2012-2013), ווסטהאם (2006-2008), פולהאם (2008-2011), לסטר סיטי (2011-2012), סנטוס קייפטאון (2013-2014), מריצבורג יונייטד (2014-2016)
הישגים: אליפות (2002/03), 2 גביעי המדינה (2004/05, 2005/06)
מחקרים מראים אם תלכו לאוהד כדורגל ישראלי רנדומלי באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, ותגידו לו לתת פריים אחד שהם זוכרים מג'ון פנטסיל, הם ישלפו את התמונה עם דגל ישראל במונדיאל יותר מהר ממה שג'ון שלף את הדגל בעצמו מהגרב. אין באמת מחקרים כאלה, אבל קשה למצוא תמונה יותר טובה כדי לספר את הסיפור של ג'ון פנטסיל בכדורגל הישראלי מאשר זאת.
"שיחקתי גם בהפועל ת”א וגם במכבי, ולמרות ששתי הקבוצות הן יריבות מרות, לפני הטיסה למונדיאל בגרמניה, אוהדים של שתי הקבוצות ליוו אותי בנמל התעופה והביאו איתם את דגל גאנה לנמל התעופה. גם בגרמניה היו נציגים עם הדגל הגנאי. לכן, כשדברים הלכו טוב לנבחרת גנאה במהלך הטורניר, החלטתי להראות את ההערכה שלי לאנשים האלה" אמר פנטסיל בראיון ב2017 על הביקורת הקטלנית בגאנה ובארצות ערב לאחר ששלף את הדגל במונדיאל 2006. פנטסיל היה אז בשיאו בהפועל תל אביב, וההצלחה של הנבחרת במונדיאל הובילה אותו בסוף אל מחוץ לישראל, אבל האוהדים לא שכחו אותו.
אלא שמחוץ למגרש פנטסיל היה שחקן הרבה פחות טוב מעל המגרש. הוא נחשד באונס של ישראלית בת 30 בזמן ששיחק בארץ (תלונה שהופרכה), גנב מבת זוגו את מכוניתה, נעצר על ידי שוטרים ותקף אותם בתחנת המשטרה, ורב עם בת זוג אחרת אחרי שלווה ממנה כסף וסירב להחזיר. פנטסיל היה מגן ימני גאוני, אולי אחד הגדולים ששיחקו בליגת העל, עם כוח מתפרץ ומהירות נדירים, אבל עם ראש קצת מסובב, שלא מנע ממנו להפוך לאחד השחקנים הכי גדולים בתור הזהב של גאנה, להפוך לשחקן לגיטימי בפרמיירליג במדי פולהאם, וכן, גם להעפיל עם גאנה לרבע גמר המונדיאל. למזלנו, לכמה שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהכדורגל המקומי שלנו.
למה הוא כאן? פנטסיל היה מגן ימני איכותי שהגיע להישגים גדולים עם שתי התל אביביות. הכבוד שנתן למדינה שגילתה אותו לכדורגל העולמי עלה לו בהרבה מעריצים באפריקה, אבל איכויות המשחק שלו הן שהביאו אותו להיות חלק מהנבחרת הגדולה ביותר בהיסטוריה של גאנה.
56. נג'ואן גרייב – גרייב כוכב עליון
קריירה: אחי נצרת (1992-1994, 2002-2003, 2005-2006), מכבי חיפה (1994-1995, 2004-2005), מכבי פתח תקווה (1995-1997), הפועל חיפה (1997-1999, 2000-2002), אסטון וילה (1999-2000), הפועל פתח תקווה (2003-2004)
הישגים: 2 אליפויות (1998/99, 2004/05), גביע המדינה (1994/95)
זה כבר היה כמעט סגור. בסוף עונת 1997/98 בית"ר ירושלים רצתה להתחזק לקראת מוקדמות ליגת האלופות, ורצתה להביא חיזוק לעמדת המגן השמאלי שיחליף את דוד אמסלם שעזב לקריסטל פאלאס. בשיחה של משה דדש עם נג'ואן גרייב הפרטים נסגרו, אבל ברגע האחרון גרייב התחרט ונישאר בהפועל חיפה, לקח אליפות היסטורית ונמנע מלהיות הערבי-ישראלי הראשון בבית"ר ירושלים.
הסיפור עם בית"ר אמנם לא יצא בסופו של דבר לפועל, אבל גרייב הפך להיות בקריירת המשחק שלו שחקן שמעז, שחקן שלא ממעיט בערך עצמו למרות שברח ממקום נמוך, הילד הפשוט מנצרת הפך להיות המגן השמאלי הטוב בארץ, שחקן נבחרת ישראל ושיחק גם בפרמיירליג. גרייב לא היה סתם מגן שמאלי איכותי – הוא גם ידע לכבוש שערים, ועד כאלה יפים. הבומבה שלו בטדי מול נבחרת ארגנטינה ב1998, השער החמישי הנהדר מול נבחרת אוסטריה. האיכות הבלתי נגמרת שלו באה לידי ביטוי בעיקר בעונת האליפות של הפועל חיפה, בה הפך לכוכב כדורגל גדול ומשם גם הצליח להגיע לנבחרת. הוא עבד קשה כדי ליצור לעצמו את המעמד שלו, גם כשכל הדברים הלכו נגדו.
הסיפור של נג'ואן גרייב הוא מסר לכל שחקן מתחיל, שחושב שעמדת המוצא של מאיפה שהגיע מכריעה לגבי המשך הקריירה. גרייב התחיל כחלוץ באחי נצרת כשהיא עוד הייתה בליגה א', והרים אותה במעלה הליגות, תוך כדי שהוא עצמו הופך לשחקן איכותי שכמוהו לא הגיע לפני כן מנצרת. גרייב הוא הוכחה שכל אחד יכול לשנות את העולם, גם אם הוא נולד בעיר שהכוכב האחרון שיצא ממנה היה ישו.
למה הוא כאן? לגרייב היו איכויות התקפיות שהיו למעט מאוד מגנים שמאליים. בשנים בהם פרץ היה מקובל להסב חלוצים להיות מגנים, ובכך קיבלנו מגן התקפי מאוד. התרומה ההגנתית שלו הייתה פחותה מהמגנים השמאליים שהקדימו אותו בדירוג.
56. אלון חזן – בצילם של גדולים
קריירה: הפועל פתח תקווה (1984-1988, 1989-1992), הפועל אשדוד (1988-1989), מכבי חיפה (1992-1996), הפועל תל אביב (1996-1997), עירוני אשדוד (1997-1998), ווטפורד (1998-1999), מ.ס. אשדוד (1999-2004)
הישגים: אליפות (1993/94), 3 גביעי המדינה (1991/92, 1992/93, 1994/95), 4 גביעי טוטו (1985/86, 1989/90, 1990/91, 1993/94), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
יש הרבה דרכים להסתכל על קריירת המשחק של מי שמאמן כיום את נבחרת ישראל (יחד עם וילי רוטנשטיינר). אפשר להסתכל על המחוייבות שלו למספר קטן של קבוצות, על ההופעות הזכורות שלו בנבחרת, על הדרך שעבר מהילדות באשדוד עד לווטפורד, על העונות הנפלאות שלו במכבי חיפה בתחילת שנות התשעים כשהוא היה הבסיס להצלחה המטורפת של הקבוצה הזאת. אפשר גם לדבר על שנות הקריירה האחרונות שלו באשדוד, איך הוביל קבוצה מוגבלת להצלחות אדירות יחסית לגודלה.
או שאפשר ללכת לאחד השערים הכי יפים שנכבשו במסגרת נבחרת ישראל, ב14 באוקטובר 1998. נבחרת ספרד הגדולה הגיעה לאצטדיון רמת גן. רוב המשחק הלך מצד לצד, והיה קשה להגיד מי תגבר על מי באותו הערב. בדקה ה64 גרייב העביר מסירה באגף שמאל לברקוביץ', שעקף באלגנטיות את המגן שלו, ושלח כדור קדימה לחיים רביבו. רביבו הרים את הראש וראה את אלון חזן נכנס מהצד השני לרחבה ומסר לו לרוחב. חזן עצר את הכדור ושלח טיל לחיבורים, ונבחרת ישראל ביתרון מול נבחרת ספרד.
זהו אחד השערים הנשכחים ביותר בהיסטוריה של נבחרת ישראל, כי דקה אחרי פרננדו היירו כבר כבש את השיוויון, וכל מה שזוכרים מהמשחק זאת ההשתלחות חסרת הרסן של המאמן שלמה שרף ברפי כהן. אבל הרע הזה תמצת את אלון חזן. שחקן ענק, עם טכניקה מיוחדת ששיחק בדורם ובצילם של אגדות נבחרת כמו ברקוביץ' ורביבו. שחקן הרבה פחות טכני מהם אבל חשוב מאוד כדי לייצר מחץ מהקישור קדימה. אלון חזן היה ונשאר הסמל של אשדוד וההצלחה של שחקנים אשדודים בכדורגל הישראלי, אבל נותר הרבה פעמים בצילם של גדולים ממנו.
למה הוא כאן? עיקר ההצלחה שלו הייתה לפני הדור הזה, במדי מכבי חיפה, ולמעשה הוא לא זכה בכלום מאז 1995. אבל גם בשנים שלא זכה אלון חזן היה אחד מהסמלים הגדולים של הכדורגל הישראלי, גם בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים.
55. פיני בלילי – ריצה משוגעת
קריירה: שמשון תל אביב (1996-1997), הפועל תל אביב (1997-2003), איסטנבולספור (2003-2004), קייסריספור (2004-2005), סיבאספור (2005-2009), אנטליהספור (2009-2010), בני יהודה (2010-2012), עירוני בת ים (2012-2014)
תארים: אליפות (1999/00), 2 גביעי המדינה (1998/99, 1999/00), גביע הטוטו (2001/02)
יש מעט מאוד שמות בדור האחרון שנושאים איתם מטען כמו פיני בלילי. כדורגלן העבר שזוהה בארץ יותר מכל עם הפועל תל אביב הודה בראיון בשנה האחרונה שהשם שלו מונע ממנו להתקדם מקצועית בעולם האימון בישראל. "אמרו לי שאולי הרבה מאמנים מפחדים מהשם שלי, שאני אגנוב להם את ההצגה, שאקח להם את אור הזרקורים" אמר אז. המראה שלו, ההתנהגות, ההתבטאויות, הם לא היו דברים שהיה אפשר להתעלם מהם.
כדי להבין באמת את המהות של פיני בלילי צריך להבין שהוא מיקס של כל אלה. המראה שלו תמיד משך אש, ההתנהגות שלו הייתה בעייתית, החל מפרשת הנבחרת הצעירה ועד המאמר שכתב ל"ידיעות אחרונות" בו שחט את מאמן הנבחרת אברהם גרנט בזמן שהוא היה שחקן נבחרת פעיל, והצורה בה שיחק על המגרש הייתה אנכית, תמיד לכיוון השער, לא משנה מה, גם אם אתה רץ ולא שם לב שהמגרש נגמר.
נדמה שדווקא בטורקיה, שם לא הגיע להישגים משמעותיים, הוא מצא את מקומו כשחקן. עונת 2008/09 בסיבאספור הייתה העונה הכי גדולה שלו בקריירה, כאשר הוא נחשב לאחד השחקנים הגדולים בליגה באותה עונה. דווקא הדברים שאנחנו ראינו בהם חוסר מקצוענות, זלזול ורדידות הם הדברים שהתקשורת והאוהדים בטורקיה חיבקו. אחרי סיפור המרמרה היה ברור שהוא לא יוכל להמשיך להישאר בטורקיה כרגיל, והוא חזר לארץ, אבל דווקא שם השטותניקיות שלו הפכה ליכולת מעולה, שם גילו את העוצמות שלו, המהירות המטורפת, וגם הבעיטה האדירה, אותה הבעיטה ששלחה את אחד השערים הכי יפים שנכבשו בדרבי תל אביבי בעונת 2002/03. בלילי הוא דמות מורכבת, עגולה, כזאת שאי אפשר לשים אותה תחת הגדרה מסויימת. אבל אם רוצים להגדיר בפשטות מיהו בלילי, אפשר להגיד פשוט – חלוץ ענק.
למה הוא פה? היכולות שלו כחלוץ היו מרשימות מאוד, והם באו לידי תוצאות כאן בארץ בעיקר בתחילת הקריירה שלו. בגלל שחלק ניכר מהקריירה הוא העביר בטורקיה הוא לא יכול להיות במקום גבוה יותר, אבל הוא עשה מספיק כדי לקבל את המקום הזה.
54. שלומי ארבייטמן – פס פס, איטס א קאם
קריירה: בית"ר ירושלים (2003-2004), הפועל פתח תקווה (2004-2005), מכבי חיפה (2005-2008, 2008-2010), הפועל תל אביב (2008), גנט (2010-2011, 2012-2013), ווסטרלו (2011-2012), מונס (2013-2014), הפועל באר שבע (2014-2016), הפועל חיפה (2016-2017), מכבי פתח תקווה (2017-2018), הפועל רעננה (2018), שמשון כפר קאסם (2018), הפועל אדומים אשדוד (2018-2019), עירוני מודיעין (2020-)
הישגים: 2 אליפויות (2006/06, 2008/09), 2 גביעי טוטו (2004/05, 2005/06), מלך השערים של ליגת העל (2009/10)
עוד כשהיה בנוער של בית"ר ירושלים, ועלה בעונת 2003/04 לבוגרים, היה ברור ששלומי ארבייטמן הוא תופעה חריגה בממדיה. מצד אחד, ארבייטמן היה אחד הכישרונות הכי גדולים שצמחו בנוער הבית"רי באותן השנים, תופעה של יכולת טכנית שאף אחד לא יכול היה להסביר. מהצד השני, הוא לא היה בחור רגוע, לא השתדל לשמור על פיו במיוחד, וגרם לעצמו נזקים שגם היכולות הפנטסטיות שלו על הדשא לא יכלו לעצור.
מהיכולת הנהדרת בעונת הפריצה בבית"ר שנגמרה בסכסוך עם ההנהלה ומעבר להפועל פתח תקווה, דרך ההרחקה האידיוטית נגד מאלמו בליגת האלופות, הראיון הבלתי נשכח שלו לתקשורת הבלגית כששיחק בגנט, היכולת הנהדרת בבאר שבע יחד עם התחושה שלא סופרים אותו שם והמעבר רגע לפני שהאדומים מהנגב זכו באליפות היסטורית. נדמה שהכישרון הנדיר של שלומי היה בניגוד מוחלט ליכולות שלו לנווט את הקריירה שלו למקום של הצלחה.
ועדיין, שתי העונות האחרונות שלו במכבי חיפה לפני המעבר לבלגיה היו אדירות. למעשה, עונת 2009/10, בה זכה ארבייטמן במלך השערים של ליגת העל עם כמות מטורפת של 28 שערים, הייתה אחת העונות הגדולות של שחקן בדור האחרון בקבוצה שהיא אולי הגדולה בהיסטוריה שלא זכתה מעולם באליפות. אז נכון, הקריירה של ארבייטמן הייתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה – בפוטנציאל הוא היה אמור להיות לפחות בטופ 10 של הדור האחרון בישראל, אם לא היה עובר לחו"ל ומגיע שם להישגים הרבה יותר גדולים. אבל כשמסתכלים על העונה ההיא בפרספקטיבה של ארבייטמן, רואים שגם האופי הבעייתי לא מנע ממנו להפוך לאחד החלוצים הכי גדולים בדור האחרון, ושכל דבר מגיע בסוף לייעודו. או כמו שאמר המשורר בעצמו "פס פס, איטס א קאם"
למה הוא כאן? כי גם עם כל הבעיות המנטליות שלומי ארבייטמן הוא חלוץ נדיר, כזה שכל קבוצה הייתה שמחה שיהיה אצלה בשיאו. העובדה שהוא באמת עבר בהרבה קבוצות היא המראה של נקודת החיסרון שלו, והסיבה שלא מדורג גבוה יותר.
53. ברוך דגו – בעולם אוטופי
קריירה: עירוני אשדוד (1997-1999, 2017-2019), מ.ס. אשדוד (1999-2000, 2008-2010), מכבי תל אביב (2000-2005), הפועל תל אביב (2005-2008), מכבי נתניה (2008), נאה סלמיס (2010), אפולון לימסול (2010-2011), הפועל רמת השרון (2011-2012), הפועל אשקלון (2013-2017), בית"ר גן יבנה (2019-2020)
הישגים: אליפות (2002/03), 5 גביעי המדינה (2000/01, 2001/02, 2004/05, 2005/06, 2006/07), גביע הטוטו של הליגה הלאומית (2015/16), כדורגלן העונה בישראל (2002/03)
בעולם אוטופי בו המעשים של שחקן על המגרש הופכים אותו לאהוד או לא אהוד, לאוהדי מכבי תל אביב לא הייתה סיבה שלא להפוך את ברוך דגו לאחד הסמלים הגדולים של הדור האחרון. שחקן מוכשר ושקט שהגיע בגיל צעיר מאשדוד, סנסציה מקומית עם טכניקה פנטסטית שהוביל את מכבי תל אביב לאליפות נדירה בעידן של שליטה של הענק הירוק מהצפון, תוך כדי תצוגת מנהיגות מצויינת.
אלא שברוך דגו הוא קודם כל קורבן של הנסיבות במכבי תל אביב. באותן השנים בהן לוני הרציקוביץ' שלט במועדון הצהוב היה ברור שיש עבור הקהל ובתוך המועדון אדם אחד שמנהל את העסק, וזה לא היה הרציקוביץ'. אבי נמני שלט בצורה מוחלטת במה שקרה במועדון הצהוב. מסלול ההתנגשות עם המאמן החדש קלינגר היה מוכן מראש, אלא שקלינגר לא ממש התכוון להפסיד בו. כשבאמצע עונת 2002/03 קלינגר הושיב על הספסל את נמני ובנין, במקביל הוא קידם את ברוך דגו לעמדת הפליימייקר. למרות ההצלחה הנהדרת שלו, עבור אוהדי מכבי זה היה עירוב של השחקן המוכשר והנחבא על הכלים בתוך הקנוניה שנועדה לחסל את הסמל הגדול שלהם.
למרות שכבש עבור מכבי תל אביב 4 שערים בקמפיין הראשון של המועדון אי פעם בליגת האלופות, אותה העונה הפכה לסיוט עבור דגו, לאחר שאוהדי מכבי לא הפסיקו לקלל אותו, לנהום כלפיו נהמות גזעניות ולהפוך אותו למוקצה בקבוצה בה היה לכוכב. בסוף העונה ההיא עבר ליריבה העירונית, ושם הקריירה שלו כבר התחילה לדעוך. אבל בעולם אוטופי השחקן האיכותי והשקט הזה הוא סמל לכל מה שהיה יכול להיות טוב בכדורגל הישראלי, סמל שנקבר מתחת למהומת האלוהים בפרשת נמני.
למה הוא כאן? אחד השחקנים הכי אנדרייטד בדור האחרון בכדורגל הישראלי. בגיל צעיר כבר הצעיד את מכבי תל אביב לאליפות מפתיעה, גביע, ולשלב הבתים של ליגת האלופות. הוא היה כמובן יכול להיות הרבה יותר, אבל גם מה שעשה שווה לפחות את המקום ה53, אם לא יותר.
52. רן בן שמעון – הלב שלי נשבר
קריירה: מכבי פתח תקווה (1987-1995), הפועל חיפה (1995-2001), הפועל פתח תקווה (2001-2002), בני יהודה (2002-2003)
הישגים: אליפות (1998/99), 2 גביעי טוטו (1994/95, 2000/01), 2 גביעי טוטו של ליגת המשנה (1989/90, 1990/91)
הקיץ של 2001 היה קיץ לא פשוט עבורי. ילד בן עשר בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה, אין הרבה לאיפה ללכת, סיום כיתה ד' הפך אותי לקצת יותר ספקן ממה שהייתי לפני, וביליתי חלק גדול מזמני בבעיטה בכדור בפארק הגדול בשכונה שלי, מדמיין שאני שחקן כדורגל. מדמיין שאני רן בן שמעון.
כן, למרות שאוהדי כדורגל נוטים ללכת שבי אחרי השחקנים הפנטזיסטים ההתקפיים, לי הייתה תמיד שריטה לשוערים ובלמים. אולי עקב אובר המודעות שלי לעצמי הנחתי שאם ארצה להיות כדורגלן לא אוכל להיות מהיר או חזק. רן בן שמעון היה נראה בדיוק כמו מה שדמיינתי את עצמי כשחקן כדורגל – מנהיג, שקול, עם עין טובה למסירה ותחושה של סדר בכל הבלאגן. כמובן שקריירת הכדורגל שלי אפילו לא התחילה, אבל בן שמעון היה המנהיג של הקבוצה שאהדתי, או ככה לפחות חשבתי.
בקיץ 2001 רן בן שמעון עזב את הפועל חיפה, והלב שלי נשבר. לא הייתי אז בגיל להבין את השתנות הנסיבות בהפועל חיפה, את העובדה שרובי שפירא לא יכול היה כבר לשלם לו משכורת גבוהה. כל מה שאני ראיתי זה את הקפטן של הקבוצה שלי, הקפטן של האליפות, "5 לב אדום" כפי שכונה ביציעים של הפועל חיפה, עוזב לקבוצה אחרת בליגה, אפילו לא מהמשובחות שביניהן. רן בן שמעון היה עבורי הדבר הקרוב ביותר לאגדת כדורגל עם תחילת ההיכרות שלי עם המשחק, והעובדה שעזב בחטף לקבוצה אחרת נחשבה בעיני לבגידה נוראית.
היום, במבט לאחור, אני מבין שהתמונה הייתה ורודה מדי אז. רן בן שמעון לא נולד בקריות ושיחק עם הנוער בקריית חיים. הוא היה שחקן שהגיע בהמון כסף ממכבי פתח תקווה, שחקן שההעברה שלו (שהיא הבסיס לכל הפרוייקט הזה) מסמלת יותר מתחושת זהות את תחושת חוסר הזהות של עידן המיליונים של ליגת העל. והעובדה שבנה לעצמו תדמית של שחקן נשמה במועדון הייתה רק התפאורה לעובדה שהוא הרוויח המון כסף בעידן שפירא, וברגע שהכסף נגמר גם הוא די התפייד מהמועדון. אבל גם היום, כשאני מדמיין שאני שחקן כדורגל, אני חושב על רן בן שמעון.
למה הוא כאן? שחקן המפתח בעונת האליפות ההיסטורית של הפועל חיפה היה בן שמעון, שהוביל קבוצה לא מאוד התקפית להיות גדולה על הליגה. השערים הגדולים שלו, החוש ההגנתי המצויין שלו, כולם הופכים אותו לאחד הבלמים הגדולים בדור האחרון
51. אסי טובי – התערבות אלוהית
קריירה: שמשון תל אביב (1990-1994), צפרירים חולון (1994-1996), עירוני אשדוד (1996), הפועל כפר סבא (1996-1997), הפועל ירושלים (1997-1998, 2005-2006), הפועל תל אביב (1998-1999), מכבי פתח תקווה (1999-2001), מ.ס. אשדוד (2001-2002), הפועל נוף הגליל (2002-2003), אחי נצרת (2003-2004, 2005), הפועל פתח תקווה (2004-2005), הפועל רמת השרון (2006), עמישב פתח תקווה (2007-2008), מכבי השקמה רמת חן (2008-2010)
הישגים: גביע המדינה (1998/99), גביע הטוטו (1999/00), מלך השערים של ליגת העל (1999/00)
"אם הייתי מלך השערים באותה תקופה, זה כי הקב"ה רצה שזה מה שיהיה באותו זמן. אדם חושב שהוא יכול לשנות, שהוא יכול להשפיע, אין את המושג הזה כוחי ועוצם ידי. אנחנו חושבים שיש לנו משהו פה בעולם הזה, אבל אנחנו רק עושים תנועות". את המילים האלה אמר אסי טובי בפאנל שנערך העונה. כפי שכתבנו פה גם בעניינו של עידן טל, הרבה פעמים קרבה לדת היא חסרון של הערכה וקבלה בתחום אחר בחיים. אלא שכשאסי טובי אומר שההפיכה שלו למלך השערים של ליגת העל בעונה הראשונה שלה היא מתנה מאלוהים, מומלץ לא לסתור את זה מהר כל כך.
שהרי מי שראה את אסי טובי על מגרש הכדורגל לא יכול שלא לחשוב האם מדובר באיזו מתת אל שגורמת לשחקן הזה לכבוש כל כך הרבה שערים. מידות גופו לא מראות עד כמה היה מהיר וחזק על המגרש, לא משנה באיזו קבוצה שיחק. הוא היה חלוץ דומיננטי, כזה שקשה לשחק בהתקפה לידו. בגלל זה במידה מסוימת הוא לא באמת הגיע לקבוצות גדולות, מלבד להפועל תל אביב בסוף שנות התשעים. הוא היה גדול על כל קבוצה בה שיחק.
בין אם זה היה בהפועל תל אביב, אותה הוביל לזכייה בגביע, בין אם זה היה במכבי פתח תקווה שם היה בשיאו ככובש שערים, ואפילו בעונה הפנטסטית בהפועל ירושלים בליגה הלאומית עמה כמעט עלה ליגה ב2005-2006, בשלהי הקריירה שלו. ייתכן וכל אלה הם אספקטים מולדים של מריח שערים ענק שידע לת את מה שצריך כדי שהכדור יתגלגל פנימה. אבל יש סיכוי שיש פה גם התערבות אלוהית, כזאת שהנחיתה פה שחקן יוצא דופן על מגרשי ליגת העל, וזה כבר הרבה מעבר להבנה שלנו.
למה הוא כאן? יחסית לשחקן שמעולם לא זכה באליפות הוא מדורג מאוד גבוה. אלא שהסיפור של טובי הוא על שחקן עם נתונים פיזיים מוגבלים שהפך להיות אחד החלוצים הכי פוריים בדור האחרון.
50. שי הולצמן – תמיד במקום הנכון (יוחאי שטנצלר)
קריירה: מכבי נתניה (1990-1993, 1999), מכבי חיפה (1993-1994), צפרירים חולון (1995-1996), הפועל באר שבע (1996-1997), סטאד ראן (1997), בית"ר ירושלים (1997-1998), הפועל חיפה (1998), אוסטריה וינה (1998-1999), מכבי פתח תקווה (1999-2001), הפועל ראשון לציון (2001-2002), מ.ס. אשדוד (2003-2009)
הישגים: 3 אליפויות (1993/94, 1997/98, 1998/99), גביע המדינה (1996/97), גביע הטוטו (1997/98), שלוש פעמים מלך השערים של ליגת העל (2002/03, 2003/04, 2005/06)
לא משנה איפה הוא שיחק, ורשימת הקבוצות שלו מוכיחה שהוא שיחק בלא מעט מקומות, הולצמן היה תמיד מקום הנכון. החל מהרגל שדחף בגומלין מול טורפדו מוסקבה במכבי חיפה, המשך לגביע עם הפועל ב"ש, לאליפות עם בית"ר ירושלים וגם כשהמשיך לנדוד בין קבוצות הליגה, הוא תמיד ידע מה לעשות כשהכדור הגיע אליו. הוא לא הצליח למצוא בית כמעט בשום מקום, במשך עשור שלם נע בין קבוצה לקבוצה, כולל שתי גיחות קצרות לאירופה. דווקא כשהוא בגיל 29 התרחש הרגע המכונן בקריירה שלו בעונת 2002/03. הפועל ראשל"צ ואשדוד נאבקו ביניהן על הירידה, ודווקא בפגרת ינואר הולצמן עבר מראשל"צ לאשדוד ועזר לה להישאר בליגה על חשבון הראשל"צים, כשהוא מסיים כמלך שערים משותף עם יניב אברג'יל.
דווקא במ.ס. אשדוד, שהתאחדה רק 3 שנים קודם לכן, הוא מצא בית חם. הולצמן הפך למבוגר האחראי וסלע היציבות באשדוד במדיה שיחק במשך שש עונות וזכה עוד פעמיים בתואר מלך השערים, ועזר לה בשנים טובות במהלכן הגיע בפעם היחידה בתולדותיה לגביע אופ"א, ולעוד שלושה גמרי גביע טוטו. הולצמן, מלך שערי הקבוצה המאוחדת. מונה בסיום הקריירה לתפקיד המנהל הטכני במועדון.
הולצמן הוא זן נדיר. חלוץ 9 מאסיבי, לא מהיר במיוחד, נראה קצת מגושם, נכנס לנבדלים, אבל לא מפסיק לכבוש ועושה זאת בקור רוח. הוא כמו החלוץ הזר הזה שאתה רוצה שיהיה בקבוצה, מין לובו פנב כזה או מילאן אוסטרץ. מצד שני, הוא חלוץ הליגה הכי קלאסי שאתה יכול לבקש. אחד כזה שלא היה מספיק טוב לאורך זמן לשחק בקבוצות גדולות, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהנוף של הכדורגל הישראלי.
למה הוא כאן? במשך 19(!) עונות רצופות הוא כבש בליגה העליונה, שיא כל הזמנים. 169 שערים כבש בקריירה שלו בליגה העליונה, מה שמציב אותו במקום החמישי בכל הזמנים. שלוש פעמים מלך השערים של הליגה, 8 פעמים מסיים עונה בספרות כפולות. אלו המספרים של אחד החלוצים הכי גדולים בתולדות ליגת העל.
49. טל בנין – אז למה לי פוליטיקה עכשיו (רע רימון)
קריירה: הפועל חיפה (1987-1989, 1992-1993, 1994-1997), מכבי חיפה (1989-1992), קאן (1993-1994), ברשיה (1997-2000), מכבי תל אביב (2000-2003), בני יהודה (2003-2004), בית"ר ירושלים (2005), מכבי נתניה (2005-2006)
הישגים: 2 אליפויות (1990/91, 2002/03), 3 גביעי המדינה (1990/91, 2000/01, 2001/02), כדורגלן העונה בישראל (1990/91), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
נתחיל מהסוף: טל בנין מסקרן אותי, הוא סוג של חידה בעיני. אם נראה מי גדולי המאמנים בעולם בשנים האחרונות נמצא שם את זינאדין זידאן, פפ גווארדיולה וצ'ולו סימאונה. כולם היו שחקני מרכז מגרש חכמים שידעו לעצור את היריב, לנווט, למסור, מעין "מאמנים על המגרש". גם טל בנין היה כזה, לא פחות מיוסי אבוקסיס שהיום עושה חיל בליגת העל. אותו אבוקסיס שתמיד ראה מספסל הנבחרת את בנין מככב בנבחרת הגדולה של שלמה שרף כשהוא עוטה על ידו את סרט הקפטן.
בנין היה "גרזן" שידע לבלום התקפות אבל גם להעביר את כובד המשקל קדימה להתקפה באמצעות מסירות מדוייקות ורגל שמאל שירתה טילים בליסטיים לרשת היריבות, יצרה הרתעה וריווחה הגנות. אז למה בעצם בנין לא מאמן היום של קבוצת צמרת ישראלית, שהרי אין ספק שמדובר במוח כדורגל מהטובים שיש לנו כאן ? כנראה מאותה הסיבה שבגללה נזרק ממכבי תל אביב ומאותה הסיבה שהגיע לחילופי עלבונות עם אשתו של הקפטן הנוכחי של הנבחרת: הוא ופוליטיקה לא הולכים ביחד. יש שיגידו שיש לו בעיה ביחסי אנוש והוא סובל מאגו מנופח ויש שיגידו שהוא פשוט איש ישר שפיו וליבו שווים.
מה שבטוח זה לא הפריע לבנין לעשות קריירה מהמפוארות שהיו לשחקן ישראלי אי פעם שכללה דאבל בגיל 20 עם מכבי חיפה, גיחה לצרפת שם פגש לראשונה את חברו לואיס פרננדז, חזרה לקבוצת נעוריו הפועל חיפה לראשית הפרוייקט של רובי שפירא ויצירת תקדים של הישראלי הראשון בסרייה אה והיחידי עד היום שהצליח בארץ המגף. לא מאמינים לי? תשאלו את המאסטרו אנדרה פירלו מה דעתו על בנין. בהמשך חזר לארץ למשולש הפראי עם קלינגר ונמני ואחר כך שיחק בבני יהודה, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה כשבכל הקבוצות בהן שיחק, בכל המשחקים בהם ראה דשא הוא נתן 200%, לפעמים זה גם עלה לו בבריאות. שחקן נשמה, שחקן חכם, מנהיג על המגרש – כן. לא פוליטיקאי.
למה הוא כאן? טל בנין היה שחקן גדול לפני הדור הזה במכבי חיפה, בכיר השחקנים הישראלים ששיחקו בליגה האיטלקית. אלא שבקבוצות הישראליות בדור האחרון הוא לא הרשים במיוחד, וגם במכבי תל אביב בה הניף שני גביעים הוא סיים בצורה רעה מאוד.
48. דרק בואטנג – כמה שאני מתגעגע (יעקב ליפשיץ)
קריירה: קלמאטה (1999-2001), פנאתינאיקוס (2001-2002), אופי כרתים (2002-2003, 2017), א.י.ק. סולנה (2003-2006), בית"ר ירושלים (2006-2009), פ.צ. קלן (2009), חטאפה (2009-2011), דניפרו (2011-2013), פולהאם (2013-2014), אייבר (2014-2015), ראיו אוקלהומה סיטי (2016-2017)
הישגים: 2 אליפויות (2006/07, 2007/08), גביע המדינה (2007/08)
חג סוכות, שנת 2007, שכונת רמות בירושלים: השמועה עוברת בשכונה כמו אש – דרק בואטנג, הכוכב של בית״ר ירושלים, מתארח ברגעים אלו ממש בסוכה של משפחת ברוכיאן (קשר דם ישיר לאבירם, או לפחות זה מה שהוא אמר בבית הספר וקיבל בזכות זה כבוד מכל הילדים), ואנחנו כמה עשרות אוהדי בית״ר בגילאים 10-15 מתגודדים מחוץ לסוכה עם מעילים וצעיפי בית״ר ושרים שירים לדרק, דרק יוצא אלינו לבוש במכנס קצר וגופייה כאילו חסין לקור הירושלמי חודר העצמות, אולי העונות בא.י.ק סולנה לפנינו חישלו אותו.
כזה היה דרק, מצד אחד שחקן על שהגיע אחרי מונדיאל נהדר מבחינה אישית וקבוצתית (לא זוכר עוד הרבה שחקנים שהגיעו לארץ אחרי מונדיאל מוצלח שלהם), ושיחק בין היתר גם באנגליה, ספרד וגרמניה, ומצד שני, שחקן זר שהתחבר באמת לירושלים ולישראל, משוגע עם קבלות שהיה אהוב בחדר הלבשה וביציע ובעיקר אחד הזרים האיכותיים שנחתו פה. אגרסיביות וכושר שלא מתאימים לפרובינציה הקטנה שלנו, מסירות מפתח ושערים וירטואוזים היו מנת חלקו (וגם לא מעט אדומים). מספיק לשמוע את גל אלברמן, אחד מגדולי הקשרים שצמחו פה, משבח את דרק ומסביר כמה דרק שיפר אותו בתור שחקן כדי להבין את העוצמות והיכולת.
ואולי, בין כל הווירטואוזים והדריבליסטים בית״ר שכחה שמי שהביא לה פעם תארים זה דווקא הברומטר הגנאי במרכז המגרש. אחחח דרק, כמה שאני מתגעגע.
למה הוא כאן? בואטנג הוא אחד הזרים הכי איכותיים ששיחקו בקבוצה ישראלית. בניגוד להרבה אחרים, הוא גם סיפק קבלות עם שתי אליפויות וגביע. אם הוא היה משחק פה קצת יותר שנים, ייתכן והוא היה מדורג הרבה יותר גבוה.
47. דדי בן דיין – רץ שמאלי
קריירה: מכבי תל אביב (1997-2002), הפועל פתח תקווה (2002), הפועל כפר סבא (2003), הפועל באר שבע (2003-2005), קולורדו ראפידס (2005-2006), מכבי נתניה (2006-2009), הפועל תל אביב (2009-2012), אומוניה ניקוסיה (2012), הפועל עכו (2012-2013), בני סכנין (2013-2014), מכבי פתח תקווה (2014-2015), מכבי שעריים (2015-2016)
הישגים: אליפות (2009/10), 4 גביעי המדינה (2000/01, 2001/02, 2009/10, 2010/11), גביע הטוטו (1998/99), הגביע הקפריסאי (2011/12)
כשדדי בן דיין עלה על המטוס לקולורדו בקיץ 2005, היה נדמה שזאת הדעיכה של הקריירה הקצרה שלו. בן דיין, מגן שמאלי קטלני בנוער של מכבי תל אביב, לא ממש מצא את עצמו אחרי ששוחרר מהצהובים. חצי עונה בהפועל פתח תקווה ועוד חצי בכפר סבא, שתי עונות בינוניות בוסרמיל, החץ של המגמה היה מכוון לגמרי למטה.
אבל דווקא השחקן הישראלי הראשון בMLS הפך לדוגמה לאיך שחקנים יוצאים לחו"ל. בן דיין המציא את עצמו מחדש בקולורדו כמגן תוקף, וחזר לפרוייקט של אייל ברקוביץ' ודניאל יאמר במכבי נתניה. ברקוביץ' לא האריך ימים במשרתו שם, אבל דדי הפך לאחד השחקנים הכי טובים בליגה בצהוב, והשתדרג שלוש שנים אחרי להפועל תל אביב. שם, בצד האדום של תל אביב ותחת אימונו של גוטמן, הוא זכה באליפות היחידה שלו, הגיע לליגת האלופות וזכה בשני גביעים.
לבן דיין הייתה נטייה להסתבך בכל פעם שעזב את כר הדשא, כמו הפעם ההיא שנכנס צולע לסניף של ביטוח לאומי לבקש אחוזי נכות כאשר ערב לפני כן רץ על המגרש בהפועל באר שבע. אבל על הדשא הוא היה אחד השחקנים הכי מעניינים, שחקן שניצל את האיכויות ההתקפיות שלו כדי להפתיע את ההגנות שממולו. הוא אולי לא המגן הכי גדול בדור האחרון, אבל הוא השחקן ששיקם את הקריירה שלו בצורה הכי מרשימה שיש.
למה הוא כאן? מעט מאוד מגנים שמאליים בדור האחרון סיימו את הקריירה עם רזומה איכותי כמו דדי בן דיין. אחד הגורמים המרכזיים לשושלת המצליחה של הפועל בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים היה בן דיין, והוא ראוי לחלוטין למקומו.
46. ראובן עטר – היה מחשמל
קריירה: מכבי חיפה (1986-1994, 1997, 2000-2002), הפועל חיפה (1994-1997, 1999), בית"ר ירושלים (1997-1998, 1999-2000), הפועל פתח תקווה (1998-1999), מכבי נתניה (2002-2003)
הישגים: 6 אליפויות (1988/89, 1990/91, 1993/94, 1997/98, 2000/01, 2001/02), 2 גביעי המדינה (1990/91, 1992/93), 3 גביעי טוטו (1993/94, 1997/98, 2000/01)
הסיפור של ראובן עטר בדור האחרון צריך להתחיל קצת לפני, מאחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, ה5-0 של מכבי חיפה על מכבי תל אביב בקריית אליעזר. שירים נכתבו על אותו המשחק ("חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים"), אלפי ועשרות אלפי מילים נשפכו כדי לתאר את מה שקרה באותו היום במשחק הזה, אבל אף מילה לא הייתה יכולה לתאר את השער של ראובן עטר במשחק הזה. בסביבות הדקה ה31 עטר קיבל כדור גאוני מברקוביץ' באגף שמאל והתחיל לדהור לעבר השער של אובארוב. הוא עבר שחקן אחד, הגיע מול פולוקארוב שהפיל אותו לרצפה. אבל איכשהו הוא הצליח להתרומם, לעבור את שני שחקני ההגנה, ולשלוח טיל בלתי אפשרי לרשת.
כי אם צריך לסכם את קריירת המשחק של ראובן עטר, שתי המילים הכי טובות לתאר אותו הן "בלתי אפשרי". השחקן שגדל במכבי חיפה אבל עבר תכופות להפועל חיפה ובית"ר ירושלים, היה תמצית הבלתי אפשרי שנראה על מגרש הכדורגל, מין פנטזיה על שחקן ברזילאי עם גנים יהודיים שעושה דברים שלא אמורים לעשות בליגה כמו בישראל. השער הפנטסטי שלו במדי בית"ר מול הפועל תל אביב כששלח טיל בנגיעה אחת לרשת של שביט אלימלך היה הזיקוק של עטר. זה היה השער הראשון שלו בקדנציה השנייה בבית"ר, שגגם היא כמו הראשונה לא נמשכה הרבה זמן. היופי על המגרש היה רק שווה ערך לחוסר היציבות התעסוקתית.
בדור האחרון, החל מעונת 1995/96 הוא כבר היה בדעיכה מסוימת. באותה עונה כבש 21 שערים במדי הפועל חיפה, אבל לא הגיע איתה להישגים של ממש. שלוש האליפויות שלקח בדור האחרון לא היו ממש שלו, ב97/98 שיחק רק כמה משחקים בודדים במדי בית"ר, ובאליפויות עם מכבי חיפה בתחילת המילניום היה בעיקר שחקן ספסל (למורת רוחם של אוהדי מכבי חיפה), אבל הקסם שהיה לו ברגליים, גם כשכבר לא היה בכושר, היה מחשמל.
למה הוא כאן? ראובן עטר הרבה יותר גדול מאשר המקום ה46 בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אלא ששיא הקריירה שלו היה קצת לפני תחילת הדור הזה. בסוף שנות התשעים נתן כמה רגעי קסם, אבל לא באמת הצליח לשמור על יציבות והיה לרוב שחקן ספסל או שחקן חד פעמי. ועדיין הוא נתן כמה רגעים בדור האחרון שהם פשוט "בלתי אפשריים".
