בעולם כמו שלנו, שבו גבר יכול לאהוב גבר ואישה אישה ואפילו מתפלספים על ההגדרה הבסיסית של מה זה זכר ומהי נקבה, טבעי שהמאבק כנגד ההגדרות יחלחל גם לכדורגל. פעם היה יחסית ברור – יש שוער, הגנה, קישור והתקפה. מאז השתכללו קצת יותר התפקידים וחלוקת העמדות הפכה נרחבת יותר – נוספו עמדות יותר ספציפיות כגון מגן, קשר אחורי וקיצוניים. ואז חלו עוד שלל מהפכות טקטיות והמגן החל לתקוף ולתרום גם בחלק הקדמי וישנם חלוצי 9 מזויף, אשר תורמים להגנה ולא רק משחקים כשחקני קיר ועוד ועוד.

ובדור שלנו, שבו מגן תוקף הוא חובה (עיין ערך קימיך, אלבס, אלבה ומרסלו), שוער בעל משחק רגל משובח זה בסיסי (אדרסון, טר שטגן, דה חאה) וגם חלוצי 9 מזויף הפכו לטרנד (מסי דאז, פירמיניו ואפילו אגוארו במידת מה) ולריאל יש אפילו סתם חלוץ 9 שהוא מזויף, ניתן לשים לב לשלב הבא באבולציית הכדורגל ואולי גם להתחיל לראות רמזים בקשר לכדורגל הקבוצתי המושלם.

ישנם מספר מאמנים אשר נתפסים כפילוסופים של המשחק (פפ כמובן, מוריניו, קלופ), אשר מנסים כמה דברים שמניבים תוצאות ומעלים את הקבוצות שלהם רמה נוספת. פפ יותר מתמקד בגיוון טקטי, הוא משקיע כסף בשחקנים מאוד ספציפים, שחקנים שיכולים למלא בהצלחה כמה עמדות ויכולים על ידי העברה מתפקיד לתפקיד לגרום שינוי מערך של כל הקבוצה, לדוג׳; קייל ווקר, המגן הימני, נוסה בעיקר בשלבים המתקדמים של העונה כבלם. אילקאיי גונדואן, אשר יכול למלא בהצלחה את כל עמדות הקישור, ואפילו פביאן דלף הקשר אשר הוסט לעמדת המגן השמאלי אחרי פציעתו של בנג׳מין מנדי.

קלופ לעומתו התפרסם בזכות שיטת הלחץ שפיתח, הגגנפרסינג (בתרגום חופשי, לחץ מתפרץ) אשר חניכיו מבצעים בצורה מושלמת. ישנם כמה דגשים ייחודים בקבוצתו של קלופ העונה, כגון זאת שאין כמעט שחקנים גדולי גוף חוץ מהבלמים וכל השחקנים בעלי משחק רגל טוב עם חלק התקפי מאוד מהיר. במערך שניצח את רומא במשחק הראשון ובאופן כללי העונה ניתן לראות כמה דברים מאוד מוזרים, אך גם מאוד מודרניים – אין קשר אחורי "אמיתי", אין חלוץ 9 "אמיתי", ואין קשר התקפי.

נתחיל בניתוח ההתקפה – שלושה שחקנים מהירים מאוד, בעלי כושר משחק גבוה בטירוף (דבר הנכון לכל שחקני ליברפול) ועם טאץ טוב בכדור, יכולת סיום ברמה גבוהה ודריבלסטים. לא בכדי בליגת האלופות שלושתם הראשונים אי פעם מאותה קבוצה עם 8 שערים ומעלה לכל אחד.

הקישור – היופי בעזיבה של קוטיניו הוא שזה נתן חופש לקישור לשחק עם שחקנים שיותר מתאימים למערך ולשיטה – הנדרסון, ויינאלדום ומילנר הם שחקנים קשוחים, שורפי שטחים שמצד אחד לא מהססים להיכנס לגליץ׳ ומצד שני יכולים (ואף עושים זאת בהצלחה מרובה) לתת כדורים לשטח, ואם צריך הטיה לצד כלשהו, אזי ישנם צ׳אן וצ׳מברליין על הספסל (טוב, כל עוד הם לא נפצעים)

הגנה – זהו החלק הבעייתי גם של שיטת הלחץ הגבוה וגם של ליברפול במשך שנים, אך העונה עם ההתעקשות של קלופ על ואן דייק, פריחתו של טרנט ארנולד והגעתו משום מקום של רוברטסון, אנו רואים יציבות הגנתית והמגנים אף תומכים בהתקפה בצורה נהדרת.

בנוגע למוריניו, נראה שהוא פקח עיניים לעבר ענף אחר ושאב השראה ממה שקורה ב-nba, שם חדי הקרן (יוניקורן) משתלטים על הליגה – שחקנים גבוהים, אבל כאלו שיודעים לכדרר, עם פיניש קטלני, אך גם יציבים בהגנה (לדוג׳: יאניס אנטטוקומפו, ג׳ואל אמביד ואנתוני דייויס). כך גם במנצ׳סטר יונייטד, במשחקיהם אנו זוכים לראות שחקנים עצומים פיזית כגון לוקאקו (1.91), נמניה מאטיץ׳ (1.94) ופוגבה (1.91) מלהטטים עם הכדור, מהירים מאוד וכמובן, בעלי יתרון במשחק הגובה (על זה ניתן לקרוא בהרחבה כאן)

אז מה יצא לנו?

פפ מתבסס על שחקנים מגוונים טקטית, קלופ על לחץ ומוריניו על גודל שלא בא על חשבון האיכות.

נראה שלשם העתיד צועד – לקבוצה עם שחקנים גדולים פיזית, אך עם טכניקה טובה בכדור, שיכולים לשחק בכמה עמדות שונות, אך עושים לחץ מסיבי על מובילי הכדור בקבוצה השניה. קבוצה שתתבסס הרבה פחות על מערכים מדויקים ושרטוט שטחים, אלא על חילופי מקומות בלתי פוסקים כתוצאה מכך שכל שחקן יכול לשחק בכל עמדה. לכן המאמנים בימנו מחפשים שחקנים חכמים, אשר יודעים לעשות תנועה טובה לשטח, אך בד בבד גם יודעים להוביל כדור וליצור מצבים. שחקנים אשר ישקיעו אנרגיות הן בהגנה והן בהתקפה, שחקנים בעלי נוכחות ופיזיות, אך גם בעלי דריבל על שטח קטן או בקיצור, מושלמים 😉

ישנם כמה שחקנים שמתקרבים לכך, כגון שחקן השנה שלי באנגליה: קווין דה בריינה, הקשר שיכול לשחק גם כקשר קדמי וגם אחורי, עם מסירות וראיית משחק פנומנלית, אך גם עם נוכחות אגרסיבית ומחלץ כדורים. לא פלא שהוא אחד מהשחקנים הטובים באנגליה ובעולם.

ישנם עוד כמה כאלה, אך כבר הארכתי אז אזרוק כמה שמות בקיצור; אמבפה, פוגבה, ראשפורד, פאביניו ומרסיאל. שחקנים אשר מוכשרים מאוד בתפקידם ורב גוניותם גורמת להם להיות יעילים יותר במשחקה של הקבוצה. ככה, בלי הגדרות.