7:28 לסיום הרבע השני. גיא פניני קולע שלשה. ישראל ביתרון 10 מול גרמניה. ממרומי היציע אני משפשף את העיניים. כולם מסביבי על הרגליים. הייתכן? נבחרת ישראל בדקות מצוינות, אולי סוף-סוף נראה פה ניצחון? המממ….לאט לאט. הגרמנים מתחילים להיכנס לעניינים והנבחרת שלנו מתחילה שוב לעשות את אותן טעויות מהמשחקים הקודמים. הגרמנים מוחקים את הפער והמחצית מסתיימת בשוויון. אבא שלי ואני יושבים ביציע כמעט אדישים. זה היה צפוי.
ככל שמתקרבת תחילת הרבע השלישי מד הלחץ אצלי עולה, החשש מעוד קריסה כמו במשחקים הקודמים. וזה קורה בדיוק כמו שציפיתי. שוב ההגנה לא עומדת בלחץ, שוב ים של איבודי כדור. אחרי שבשני המשחקים הקודמים עוד הייתי יחסית מאופק, הפעם הפיוז כבר קופץ. כל טעות קטנה מוציאה ממני צעקות ודפיקות על הכסא שלפניי. אפשר להתפלץ מהנבחרת הזאת. מההגנה הרכה שמאפשרת ליריב לטייל בצבע באין מפריע, מהיכולת ההתקפית המאד מוגבלת של רוב השחקנים, מקבלת ההחלטות הקלוקלת, מהאיטיות, מזה שכל התקפה מתפרצת ללא יוצא מן הכלל מסתיימת באיבוד כדור טיפשי, מהחילופים המאוחרים של אדלשטיין. רק תבחרו.
מאז תחילת האליפות שמעתי ממספר אנשים את הטיעון על כך שזו נבחרת מוגבלת ושאין מה להתעצבן כי זה מה שיש. מצטער, אבל אני לא מקבל את הטיעון הזה. הנבחרת שלנו תמיד היתה מוגבלת מבחינת חומר שחקנים ביחס לרוב הנבחרות באירופה, ועובדה שלא מעט פעמים בעבר הצליחה להתעלות ברגע האמת. בהרבה מקרים האופי והחוכמה התעלו על הכישרון וסחבו את הנבחרת להופעות מאד מכובדות. הפעם מדובר פה גם בנבחרת מוגבלת וגם בבעיה מנטלית. לא ייתכן שבמשך שלושה משחקים ברציפות אותו תסריט בדיוק חוזר על עצמי ברבע השלישי.
9:00 לסיום הרבע הרביעי. גרמניה עולה ליתרון 16. אבא שואל אותי: "נלך?", אני משתהה עם התשובה. מצד אחד, לא בא לי לראות עוד תבוסה. מצד שני, זה שלב מוקדם ללכת הביתה, נכבד בכל זאת את המעמד ונסבול עוד קצת. לעצמי אני אומר שכשההפרש יעבור את ה-20 אז נלך. ככה או ככה אני כבר לא מסוגל לראות יותר את המשחק, אז אני פשוט יושב עם הפרצוף לטלפון. לאט לאט ההפרש מצטמצם ל-11 ואז ל-9. אני לא מתרגש. זה הרי ברור שלא ננצח. טוב, נישאר עד הסוף בכל זאת. בשלב הזה החלטתי שאני לא נותן לשום דבר לעצבן אותי. אני אדיש. קלענו סל, אני לא מגיב. איבדנו כדור, אני לא כועס. המשחק ממילא גמור. ולפתע פתאום ההפרש יורד ל-4. כאן גם אני כבר לא יכולתי להישאר אדיש. משהו קורה פה.
הגרמנים נתקעו לגמרי. במשך 7 דקות הם קלעו רק 3 נקודות, כולן מהעונשין. שרודר המעולה נקלע לדקות לא טובות ובלעדיו גם לגרמניה אין הרבה מה להציע בהתקפה. בישראל פתאום כל מטאטא יורה. פניני מפציץ, מקל הולך עם ביטחון לסל, ריצ'רד האוול לא רק קולע אלא גם נלחם כמו אריה בהגנה. עם כל החטאה הגרמנים הולכים ומאבדים את הביטחון. האוול קולע 2 ומשלים את המהפך. כל היכל מנורה מבטחים באקסטזה מוחלטת. אני מסתכל על לוח התוצאות, היתרון של ישראל – 77:78. מאיפה מוכרת לי התוצאה הזאת? האם זה סימן?
דווקא אז באה הברקה של שרודר והיתרון חוזר לגרמנים. חייבים סל. אני חילוני גמור אבל התחלתי להתפלל לכל אל שרק אפשר להעלות על הדעת. ואז בא פניני. איזה סל של ווינר. בגיל 34 פניני עדיין לא נגמר. ואז הזריקה האחרונה של הגרמנים עם הבאזר. עד עכשיו אני רואה את תקציר המשחק באינטרנט ומפחד שזה ייכנס. אבל זה בחוץ. יייששששששש.
אז כן, יש עוד הרבה מה לשפר. אסור לשחקנים ולאדלשטיין להתבלבל. יש הרבה על מה לעבוד, בראש ובראשונה על איבודי הכדור. אבל האופי חזר. הקאמבק הזה של הנבחרת יכול להעלות את הביטחון ולדחוף קדימה את השחקנים, אם רק ידעו לא להסתנוור ממנו. גיאורגיה ואוקראינה לא יותר טובות מגרמניה. זה בהחלט אפשרי לנצח אותן. המשחקים האלה יהוו מבחן רציני. עם מקצה שיפורים, אפשר לראות את איסטנבול באופק.
