אם הייתם צריכים לענות על השאלה מה עושה את מסי אחד מהגדולים בהיסטוריה, סביר להניח שרובכם היו עונים המהירות, הטכניקה, הדיוק, ניצול המצבים.אם הייתם שואלים אותי הייתי עונה לכם שמסי הוא הכי טוב בעולם בתהליך קבלת ההחלטות.
כלל ידוע הוא שכל אחד צריך למצוא מה היתרון היחסי שלו ולנצל אותו. כשאני מסתכל על נבחרות ישראל בענפים השונים נראה לי שאף פעם לא נהיה עדיפים פיזית, אתלטית, גובה וכו', אבל אין סיבה שלא נהיה טובים יותר בהבנת המשחק, רמת האינטיליגנציה ותהליך קבלת ההחלטות, שם אולי נוכל לצור לנו יתרון יחסי.
אז נכון שאצל מסי, שגדל כזה אחד לדור, כנראה שהרבה מזה הוא גנטי, אבל מוסכם על הכל שבעזרת אימון נכון ניתן לשפר את התהליך את לכל אחד.
יוהאן קרויף אמר פעם משהו בסגנון: "לעתים מבלבלים בין מהירות ובין ראיית-הנולד. כשאני יודע לאן צריך לרוץ ואני מתחיל לרוץ לפני האחרים, נראה שאני מהיר יותר".
אחת מהתיאוריות מחלקת כל פעולה ברוב ענפי הספורט ל- 4 שלבים:
- צפייה – לדעת על מה להסתכל, מתי להסתכל ואיך להסתכל. חשוב להסתכל על מה שחשוב. המוח שלנו במובן מסויים הוא כמו מחשב, אם נעמיס עליו הוא יעבוד יותר לאט, לכן חשוב לבחור על מה להסתכל. ישנו גם הבדל בין ראיה היקפית לראיה מרוכזת, היכולת לגרום לנו להאט את הכדור/המשחק, אם ניקח את דוגמת המאוורר – אם נסתכל על מאוורר בראיה היקפית נראה אותו מסתובב מהר, אבל אם נבחר נקודה על המאוורר ונתמקד בה ייראה לנו שהמאוור מסתובב לאט יותר – ההבדל הוא ביכולת העיניים והמוח שלנו לנתח מידע בראייה היקפית לראייה מרוכזת.
- התמצאות (הבנה ונתינת משמעות) – הופכים את המידע לבעל משמעות, מתמקדים ברמזים ובמה שחשוב. זה ההבדל המהותי בין שני שחקנים שונים, שיכולים לראות אותו דבר אבל להבין ולתרגם אותם אחרת, אולי החלק החשוב ביותר בתהליך, ואולי השלב בו מסי הוא הטוב בעולם.
לשלב זה המון רבדים, ייתכן וחלקן גנטיות אך רובן ניתנות ללמידה, לאימון ולשיפור היכולות.
בתהליך אימון בכלל, ואימון ילדים בפרט, נכנס המונח מטאקוגניציה – יכולתו של הפרט לחשוב על החשיבה שלו ולהיות מודע לתהליכי חשיבתו. ניתן לחלק אותו ל- 4:
- אני לא יודע מה שאני לא יודע
- אני יודע
- אני יודע ויכול לבצע באופן מודע
- אני יודע ויכול לבצע באופן לא מודע
בגילאים הצעירים בלימוד כל ענף הספורט, הילדים הנמצאים בשלושת השלבים הראשונים יותר מרוכזים בביצוע הפיזי של התרגיל באופן מודע ולכן פחות פנויים לתהליך הצפייה והבנת משמעות המידע שהם רואים, לשחקנים יותר מנוסים ששולטים בטכניקה ומצאים בשלב הרביעי יש זמן רב יותר להקדיש לפוקוס ולהבנה של המידע שהם רואים. עדיין, החוכמה היא להכניס בכל השלבים, גם בשלבים הראשונים בהם מתחילים הילדים ללמוד את הטכניקה אספקטים קוגניטיביים ולשתול את הזרעים לראיית משחק וקבלת החלטות טובה ביותר בהמשך.
אני חסיד גדול של אימונים רנדומליים, המבוססים על מצבים שיכולים לקרות במשחק. חלק מהתיאוריות גורסות שהמוח הוא כמו שולחן עם המון מגירות, ברגע שאנחנו נתקלים בסיטואציה שכבר קרתה, אנחנו ניגשים לאותה מגירה בשביל לשלוף את האבחון, התהליך וקבלת ההחלטה שעשינו במקרה הקודם ולכן זה משפר את מהירות התגובה והיעילות. כל אימון צריך להיות בהגיון ובמחשבה שמבוססת על תרחישים צפויים שנתקל בהם במשחק, גם פה אין סתירה בין לימוד טכניקה לבין הכנסת מוטיבים רלבנטיים לסיטואציות משחק.
בנוסף יש חשיבות גדולה לאוריינטציה פיזיקאלית – התחשבות במימדים הפיזיים של המגרש, סל, שער, רשדת וכו'. לפעמים קשה לי לראות לדוגמא שעקב עומס בקבוצות ילדים שמתאמנות על מגרש כדורגל אחד, נותנים לכל קבוצה רבע מגרש ואומרים להם תתאמנו. התירוץ של האגודות בדרך כלל הוא ככה גם ברצלונה מתאמנת, על שטחים קטנים. אז זה נכון ואני מסכים שיש הרבה תרגילים בהם יש יתרון לאימון על שטחים קטנים, כמו הנעת כדור, לחץ קרוב, צמצום מרחקים אחד מהשני, אבל אם אתה בסוף משחק על מגרש גדול, חשוב גם להתאמן מדי פעם על מגרש גדול, שליחת כדורים לעומק, הגבהות, ריצה לשטחים פתוחים וכו', כי תהליך קבלת ההחלטות תלוי לרוב גם באוריינטציה הפיזיקאלית של מימדי המגרש.
דבר אחרון בהקשר זה הוא יכולת הדמיון ויזואלי, להרבה שחקנים טובים יש את היכולת לדמיין ויזואלית את המהלך לפני שהוא קורה – המוח לא יודע להבדיל בין דמיון ויזואלי למהלך עצמו, זה משפר את התהליך שמגיע הרגע עצמו.
האם ניתן לנבא יכולת פשוט ע"י האופן בו השחקן מתאר את הפעולה שהוא עושה – פרופ' בארי צימרמן ואנסטסיה קיטסאנטס בדקו את זה על סרב בכדורעף – שאלו שחקנים מכל הרמות מה המטרה, תכנון, אסטרטגיה, ביקורת עצמית, אדפטציה וכו', ולפי התשובות קבעו מה לדעתם רמת הסרב של כל אחד – הם צדקו ב- 90% מהמקרים. טענתם הייתה שהטובים מתאמנים באופן שונה, כשהם נכשלים הם לא מאשימים את המזל או את עצמם, הם מחפשים אסטרטגיה שתעזור להם לתקן. באימון הם לא רק מפתחים כישורים אלא יכולת הבנה ואדפטציה שעוזרת להם לתקן שגיאות, לפרק את הכל ולצור שפה חדשה.
- קבלת החלטה ותכנון – בהסתמך להבנה ולמשמעות שנתנו למידע.
בכל סיטואציה התקפית צריך השחקן שיהיו לו כמה החלטות אפשריות, שמהן הוא צריך לנסות ולבחור את ההחלטה המיטבית מבין האפשרויות.
בהגנה הפוך – לנסות ולמרכז את הפוקוס למספר החלטות קטן יותר לפי הסיכוי שיקרו (אולי ניתן לפשט את זה לחוק 80-20, 80% מהפוקוס על 20% מהאפשרויות שסיכויהן לקרות הוא הגבוה ביותר).
בהקשר זה נהוג היה בעבר לצטט את חוק היק הדי מיושן שנקבע לפני כ- 70 שנה, שערך ניסוי בתגובות נסיינים למערכת נורות שנדלקות וקבע כי כל אפשרות החלטה נוספת מאריכה את זמן התגובה ב- 58%, היק תיאר את התהליך במוח כמעין "מתקן כרטיסיות" ממנו צריך לברור ולבחור כרטיסיה מתאימה, מאז התקדמנו בתפיסה של מה מרכיב את זמן התגובה והתהליך העומד מאחוריו.
אם נצא מנקודת ההנחה שזמן תגובה פשוט נמדד בעשרות עד מאות מילישניות בודדות להחלטה באפשרות בודדת אחת, מחקרים בעת החדשה הגיעו למסקנה כי ניתן לבחור גם מתוך מספר רב של אפשרויות במהירויות כאלה כל עוד האפשרויות המורכבות כבר אומנו בעבר.
לא ניכנס להבדלים במחקרים השונים, ובכך שכל אחד נוטה להגיע למהירויות שונות במחקריו לזמן התגובה, חלק מההבדלים נעוץ גם בקושי לדייק בזמנים הקצרים מאוד באמצעות האמצעים הטכנולוגיים הקיימים, אבל ברור לכולם כי האימון עושה הבדל משמעותי בזמן התגובה.
במאמרו של הוק הוצ'יים, הוא סוקר את ההתקדמות שחלה במדע ובמחקרים שנעשו על זמן התגובה מחוק היק ועד היום. כיום, מחקרים רבים גורסים כי המוח לא עובד רק כ"מתקן כרטיסיות", אלא מתייחסים למוח כבעל הסתגלות מתמדת אשר אנו יכולים להגדיל את יכולתו. תיאוריות אחרות גורסות כי למוח יש מסלול איטי ומסלול מהיר.
כאשר במסלול האיטי תמונה ויזואלית נאספת על ידי הרשתית ומועברת למרכז החזותי של המוח באונה התיכונה, משם נשלחת התמונה לשני מקומות במוח, מצד אחד היא הולכת לרמות הגבוהות של הקורטקס המוחי, שהוא מקום מושבה של מודעות מודעת, שם, באונות המצחיות, התמונה ניתנת להכרה, לניתוח, להיכנס לתהליך קבלת החלטות, ולפעול על פי שיקול דעתו של האדם למהי ההחלטה הטובה ביותר. "המסלול האיטי" שמשמעו הכרה מלאה במשמעות הדימוי החזותי, בניתוח מה שהיא מייצגת, ובהחלטה מה לעשות לוקחת זמן, אם היית צריך להשתמש במסלול האיטי במצבים קריטיים כמו החלקה רכב על כביש רטוב, לא היה לך מספיק זמן כדי לסיים את עיבוד הלולאה OODA (Observation, Orientation, Decide, Action), לפני שהמכונית שלך תפול מעל הצוק.
למרבה המזל, יש מסלול שני, מהיר. במערכת זו, התמונה נשלחת גם לאזור נמוך יותר, לא מודע, של המוח, שהוא האמיגדלה, אזור זה של המוח מאחסן זיכרון ויזואלי ומבצע פעולות מנטליות נוספות. ברמה מדהימה במהירות מדהימה עם אלפים רבים של תמונות המאוחסנים בזיכרון, בואו נקרא לכל תמונה 'מסגרת', וזה מונח שד"ר ארווינג גופמן השתמש בו כדי לתאר קבוצות ספציפיות וקוגניטיביות של התנאים הסביבתיים. המילה 'מסגרת' באה ללמד כי ככל הנראה הזיכרון מכיל יותר מאשר מידע ויזואלי אלא גם מידע נוסף שמסייע להשלים את הדימוי החזותי המופיע.
יש תיאוריות שאומרות שהמסלולים המהירים והאיטיים הם בדרך כלל משלימים, האחת מתמקדת בתובנה, והאחר בפעולה, ויוצרים יחד אפקט סינרגיסטי שמשפר את סיכויי "ההישרדות" של השחקן, תיאוריות אחרות טוענות שניתן להשתמש רק במסלול אחד בו זמנית אך ניתן להחליף ביניהן במהירות במהלך קבלת ההחלטה.
עוד גורם מרכזי, שיכול להשפיע על זמן התגובה הוא עוררות. עוררות וגם אדרנלין הם מונחים שגורים בביצועי ספורט ופסיכולוגיה. אחד הגורמים הנחקרים ביותר המשפיעים על זמן התגובה הוא עוררות או מצב של תשומת לב, כולל מתח שרירי, זמן התגובה הוא המהיר ביותר עם רמת ביניים של עוררות ומידרדר כאשר האדם הוא גם רגוע מדי או מתוח מדי.
בשנת 2012 בספר חדש Wait, the Art and Science of Delay,, האוסף מחקרים רבים על קבלת ההחלטה בפיצול שנייה או במילישניות של החלטות נפשיות וגופניות. הספר שובר את שלושת השלבים הקריטיים – ראייה, החלטה וממוצעי תגובה – כולם בזירה של אלפיות השנייה עם הטכנולוגיה העדכנית ביותר וידע. במובנים רבים, בהרבה מובנים הספר סותר את ספרו של מלקולם גלדוול BLINK, הספר מוכיח כי השחקנים הטובים ביותר יודעים איך לעכב את התגובה עד למילישנייה הטובה ביותר בה ניתן לעשות את הבחירה הטובה ביותר.
הסוד? חלקו גנטיקה והיתר הרבה אימון מתאים.
בעוד BLINK אומר לקורא ללכת עם הדחף הראשון שלך, WAIT אומר לך לפעמים ללכת עם הדחף האחרון שלך, לא הראשון שלך. כל האפשרויות האלה מתרחשות בתוך פחות משנייה בכל מקרה.
אז איך נוכל לשפר את זמני התגובה ותהליך קבלת ההחלטות?
* רצף למידה – פירוק המשימה למחרוזת של משימות שיכולות לעבוד יחד כמו תווים מחוברים במוזיקה, מקטין את זמן התגובה וזמן הבחירה.
* למידה מושגית – עוד מסלול מהירות. משמעות הדבר היא שהאדם קודם כל מקבל החלטה מושגית יותר כוללת ובכך מצמצם את מספר האפשרויות מהן יצטרך לבחור ובכך חוסך זמן. ואז הגוף המאומן לוקח שליטה ובוחר ממספר אפשרויות שנלמדו מאימון חזרות חוזרות.
* זיכרון משתמע ו פרוצדורלי – במאמר של ד"ר לי דיי 2009 עבור ABC News, "איך המוח עושה החלטות מהירות", הוא מדבר על כך שאנשים נעזרים בזיכרון אנושי שהמדענים נאבקים להבין. דיי מדווח על כך שאנשים משתמשים בזיכרון "מרומז", זיכרון לטווח קצר שאנשים אינם מודעים לכך שהם משתמשים בו. איך חובט מכה כדור מהיר כאשר הוא צריך להתחיל את תנועת המחבט לפני שהכדור אפילו נזרק אליו? "הוא מסתמך על רמזים חזותיים, גם אם הוא לא יודע את זה". אתלטים ואנשים לומדים לחזות ולפעול ולהגיב באופן ספונטני על סמך מידע מועט מאוד. דרך אחת היא זיכרון מרומז. קבלת רמזים ויזואליים שיכולים להקטין את זמן התגובה, ומנגד נתינת רמזים ויזואליים "שגויים" ליריב על מנת להאט את זמן תגובתו.
* ללמד שפה חדשה, דרך חשיבה חדשה. אפשר להגיד לשחקנים מה לעשות, אבל הם צריכים לקבל החלטות בעצמם. ולכן באימונים צריך לתת להם בעיות ולעודד אותם למצוא את הפתרון בעצמם. מה שמשנה זה ההליך, הדרך שבה הם עובדים תסייע להם למצוא את התשובות.
* דגש על איכות הביצועים ולא כמות הביצועים – הטעות של מיתוס 10,000 השעות – אימון טוב הוא אימון חכם. 10,000 שעות של אימון לא טוב לא יביאו לתוצאות הרצויות.
* תרגילים דמויי סיטואציות משחק ותלויי גיל – אימונים שמטרתם לגרום לשחקנים לחשוב ולפתור בעיות מסובכות בסימולציות של אירועים שעשויים לחזור על עצמם במשחקים. בגיל צעיר יותר דגש על יסודות ובגיל מאוחר יותר דגש על קבלת החלטות – בכל גיל חייב להיות שילוב של שניהם במינונים אחרים.
* פיתוח כישורי קשב וריכוז, קוארדינציה, יכולת עיבוד מידע מהיר.
* "לשחק את האחוזים" – לימוד הקונספט במיוחד בגיל הצעיר, חזק מול חכם, יפה מול נכון.
* "להאט" את הכדור – ראייה היקפית לעומת ראייה מרוכזת.
* עמידה במצבי לחץ ומתח, ביטול לחצים – איך לשפר ביצועים תחת לחץ.
* החופש לנסות, החופש לטעות – רק בתהליך של ניסוי וטעייה מתרחשת הלמידה. הטעויות יהיו תמיד בדרך ולא בתוצאה. תרגול חשוב לשיפור טכניקה. האפשרות לטעות חשובה לחוכמת המשחק העתידית של השחקן ולאופי שלו.
* פוקוס שונה במערכות סגורות (כגון סרב, זריקת עונשין) לעומת מערכות פתוחות (כגון התקפה). ואיך להיות ב"זון".
* לעצב את תפיסת העולם של היריב ובכך להאט או להפריע בקבלת ההחלטות שלו – לתת פחות מידע או לתת מידע שגוי.
* ללמד ללמוד, ללמד לחשוב – דפוס חשיבה מתפתח.
* התמודדות עם מצבים של מספר אפשרויות פעולה באופן עקבי.
* ניצול הקדמה הטכנולוגית בשיפור האימון.
* להעריך שחקנים – לא רק על פי עמידה ביעדים אלא על פי יכולות, פוטנציאל, השקעה, חברות, עבודת צוות וכד'.
* תחרותיות פנימית – לא לשם פיתוח הרצון לנצח אלא לשם פיתוח הרצון להשתפר.
* פיתוח התקשורת הנחוצה לשחקן בספורט קבוצתי. קבוצתיות – השחקן כחלק מהשלם הגדול.
* אין דרך אחת נכונה לעשות את הדברים, למצוא את הדרך שלך.
* הכשרון הכי חשוב בספורט הוא יכולת ההקשבה והרצון ללמוד.
- פעולה וביצוע – בהתאם לקבלת ההחלטה והתכנון.
במאמרו של דניאל קויל, THE TALENT CODE, תוקף קויל את הרעיון של זכרון שריר, לטענתו לשריר אין זכרון, הכל במוח, חומר הנקרא מיילן שעוטף את העצבים בכל פעם שהם מופעלים ובכך מאפשרים תעבורה מהירה יותר של מידע בכל פעם נוספת. רקמה חיה שנהרסת ונבנית כל עוד משתמשים בה. הוא טוען שגדולה אצל ספורטאים, מוזיקאים ומצטיינים בתחומים אחרים היא לא תכונה מולדת אלא תכונה שניתנת לאימון ולגדילה אצל כל אחד באימון נכון.
שלב הביצוע הוא השלב בו רבים מהמאמנים כיום ממקדים את האימונים שלהם, אימונים המתרכזים בשיפור יכולת טכנית באימונים "סגורים" ושיפור היכולת לבצע, הבעיה שאם לא נתמקד בשלבים הקודמים לשלב הביצוע, אין משמעות ליכולת לבצע.
לסיכום, אם אנחנו רוצים לצור לעצמנו איזה שהוא יתרון יחסי בזירה הבינלאומית, בו ננסה לעשות זאת בלימוד שפה חדשה, שיפור הבנת המשחק ותהליך קבלת ההחלטות של הספורטאים, לא משנה באיזה ענף. בגיל הצעיר אל תשימו את הדגש על נצחונות או על הכנה למשחק הבא, תשתלו את הזרעים אצל הילדים לדפוס חשיבה מתקדם, תנו להם פידבק חיובי גם בטעויות ואת האפשרות לטעות, כי זו הדרך הכי טובה ללמוד, ושימו את הדגש על אימונים דמויי סיטואציות משחק ומרובי החלטות לבחירה גם תוך כדי אימונים טכניים, והכל במינון הנכון.
