פברואר, 2005 – ארסנל עולה למשחק הליגה מול קריסטל פאלאס כאשר בהרכבה אין אפילו שחקן אנגלי אחד ומעוררת את זעם אוהדיה. המהלך ה"שערורייתי" הזה היה לאבן הפינה באיבוד הזהות הלאומית של הקבוצות באירופה.
חוק בוסמן, שנכנס לתוקף ב-1995, הקל מאוד את תנועת השחקנים בכדורגל. אם עד אז שחקנים התקשו לבצע מעברים תכופים בין קבוצות בשל מגבלות זרים קפדניות והעובדה כי גם בתום חוזה עדיין היתה נדרשת תמורה עבור השחקן, הרי שהחוק פרץ את הגבולות. עם זאת, בעשור הראשון לחוק, ההשפעה שלו לא הייתה דרמטית שכן קבוצות החזיקו בסגלים שהורכבו מרוב של שחקנים מקומיים.
ביוני 2003 רכש רומן אברמוביץ' את צ'לסי האנגלית וסחף את עולם הכדורגל למירוץ חימוש בו הוא נמצא עד היום.
מירוץ החימוש הזה הוביל לאובדן הזהות המקומית של קבוצות אירופה. עד לפני עשור, כל אריות אירופה החזיקו בכוכב על מקומי אחד לפחות. בצ'לסי היו אלה ג'ון טרי ופרנק למפארד. ביונייטד ווין רוני וריו פרדיננד ובאנפילד סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר היו לאגדות שקדמו לכל שחקן אחר.
גם בספרד המצב היה דומה. בריאל מדריד שלטו ראול וקסיאס. בברצלונה אמנם הייתה שלישייה התקפית לא מקומית – אך הסמלים של המועדון היו פויול, צ'אבי, אינייסטה כמו גם ואלדס המושמץ. באיטליה זכינו לראות בדלה אלפי את בופון ודל פיירו, ברומא שלטו טוטי, דה רוסי ופאנוצ'י. במילאן, למרות קאקא, הסמלים האמיתיים היו פירלו, גאטוסו ואמברוסיני.
כל אותם כוכבים היו אלה שנתנו את הטון על המגרש, היו מחוברים לקהל וגרמו לאוהדים המסורים באמת להתחיל לאהוד את הקבוצות. אותם כוכבים, שהיו חלק מסגל שהכיל רוב מקומי, היו מי שגרמו לאוהדים להתאהב, לרכוש חולצות ולהגיע למשחקים כל פעם מחדש.
לצערי, רוב אוהדי ה"דור החדש" לא מייחסים משמעות לסמל ואף לא מבינים אותו. נסו לשאול אחד מ"אוהדי" הקבוצות שמתאפיינות בשלל זרים מה יחשוב אם יחליפו את סמל הקבוצה וצפו לתשובה. מנסיון, היא לא תגיע ואותו אוהד ישתוק במבוכה. מה המשמעות בלאהוד את מנצ'סטר סיטי, אם מעבר לעובדה שהאנגלים משחקים בה תפקיד שולי, אין בה אף שחקן בית אחד? למה לא לאהוד את צ'לסי בעצם? הרי גם בה המצב דומה.
מדוע להגדיר את עצמך כאוהד מנצ'סטר יונייטד, ולא כאוהד מנצ'סטר סיטי בעצם? על מה היריבות הגדולה? מי יקנה ביותר כסף את הכוכב הבא? היריבות צריכה להיות על מי יגדל את הכוכב הבא של העיר מנצ'סטר.
כעת נסו לחשוב על כוכבי העל והרוב המקומי באותן קבוצות שהוזכרו. בצ'לסי? גארי קייהיל אמנם קפטן, אבל הוא שחקן שולי. האנגלי היחיד מלבדו הוא דני דרינקווטר. ביונייטד רשפורד ולינגארד משחקים תפקיד קטן יחסית, אבל המצב "יחסית" טוב בזכות העובדה שפיל ג'ונס, כריס סמולינג ואשלי יאנג שורדים כנגד כל הסיכויים. בסיטי סטונס וסטרלינג מהווים את הנציגות המקומית היחידה, למעט הבלחות פה ושם של פביאן דלף. באנפילד לא תמצאו אוהד שיקום ויגיד שהנדרסון גרם לו להתאהב בקבוצה – לעומת יציע שלם שייזכר בג'רארד בעבר ועוד חבורה של סקאוזרים שיציינו את שמותיהם של מאנה, סלאח, פירמינו וקוטיניו.
בופון עדיין מגן על שערה של יובנטוס, אבל לא רחוק היום שיפרוש ומלבד קייליני יעמיד את הקבוצה כנטולת שחקנים מקומיים משמעותיים.
ברומא, הדבר נכון ורק השם מתחלף לדה-רוסי.
עכשיו לכו אחורה ונסו להיזכר במשמעות שחקני הבית לזכיות בליגת האלופות. השינוי שהפך את ריאל מדריד הלוזרית לזוללת תארים הוא לא רונאלדו, שבשנותיו הראשונות לא שינה דבר, אלא ההתבססות על שחקני בית ושחקנים מקומיים כדוגמאת קרבחאל, איסקו ואסנסניו. באיירן מינכן זכתה בתואר הודות להשפעה המקומית של לאם, שווינשטייגר, מולר, קרוס ואלאבה. ברגע שבאיירן העמידה בספק את ההתבססות שלה על שחקני בית, הנצחונות הגדולים הפסיקו לבוא. צ'אבי, אינייסטה ופויול הפכו את ברצלונה של פפ להיות הקבוצה המרגשת שהייתה – הם ירשמו אותה כאגדה ולא הדור הנוכחי.
בפעם הבאה שאתם מייחלים לעוד רכש, שאלו את עצמכם למה, מהי המשמעות שלו לקבוצה שלי? למה אני אוהד אותה בעצם? והאם לא שווה להשקיע בשחקן מקומי. כן, גם אם הוא קצת פחות זוהר.
