הייתי רוצה לומר שהפעם הראשונה שהתאהבתי ברוג'ר פדרר הייתה אי שם בשמינית גמר ווימבלדון 2001, כשעוד לא היה בן 20 והדהים את עולם הטניס עם ניצחון הירואי על המדורג מספר 1 והטניסאי הגדול ביותר בכל הזמנים דאז, פיט סמפראס. פדרר אמנם לא זכה בתואר באותה שנה וחיכה עוד שנתיים עד שזכה בגראנד סלאם הראשון שלו, אבל בדיעבד, המשחק הזה הפך לציון דרך היסטורי, מעין טקס "העברת השרביט" מהגדול מכולם עד אז, לגדול מכולם מאז.
אבל בפדרר לא הבחנתי באותו יום היסטורי ב"אול אינגלנד קלאב", והאמת שגם לא הייתי מחובר כל כך לטניס בשנתיים שלאחר מכן, כאשר שחקנים בינוניים כמו יואיט, פררו ויוהנסון ניצלו את רצועת הזמן ההיסטורית שבין דעיכתם של הנפילים סמפראס ואגאסי לבין תחילת השתלטותו של המלך החדש על הטניס העולמי, כדי לזכות בתארי גראנד סלאם. אני חושב שרק לקראת סוף שנת 2004, כשהבנתי שיש איזה בחור שווייצרי צעיר ששולט ביד רמה בטניס העולמי, התיישבתי סוף סוף לראות במי מדובר. התיישבתי לראות והתאהבתי. האגרסיביות, החבטות החזקות והמדויקות כל כך, ההגשות העוצמתיות, הבק הנד האסתטי ביד אחת, ההגשות הנהדרות. אפשר לומר שבאותו יום, בזכות פדרר, חזרתי לאהוב את הספורט הנפלא הזה.
בשנים שחלפו לאחר מכן כבר ליוויתי אותו מקרוב. כלומר מרחוק, אבל מקרוב. משחק אחרי משחק, טורניר אחרי טורניר. ברחתי מהעבודה מוקדם כדי לצפות בו באליפות אוסטרליה, התעוררתי באמצע הלילה כדי להתרגש ממנו בארה"ב והקרבתי כמה שעות של למידה בתקופות מבחנים כאשר עלה על הדשא של ווימבלדון. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אהבה שנמשכת עד היום. בין השנים 2004-2007, קטף פדרר לא פחות מעשרה תארי גראנד סלאם. אלו היו השנים היפות של רוג'ר ושלי. הרגשתי שהוא בלתי מנוצח. הרגשתי שאף אחד אפילו לא יתקרב לרמה שלו לעולם. שאף אחד לא יוכל לערער את השליטה שלו לנצח נצחים.
ואז הגיע גמר ווימבלדון 2008.
לאחר חמש זכיות רצופות, הגיע רוג'ר לגמר נגד רפאל נדאל, במה שיוכתר לאחר מכן כ"משחק הטוב בהיסטוריה". נדאל, שהצליח לצמצם בהדרגה את הפער מהאליל שלי במהלך השנים, נתן את משחק חייו ובתום חמש מערכות נישל את רוג'ר מהתואר הנחשק מכולם. באותו יום עוד סירבתי להפנים. "סתם תקלה חד פעמית", ניסיתי לנחם את עצמי, אך בתוך תוכי כבר הבנתי. גם רוג'ר אנושי.
ההפסד ההוא סימן את סוף עידן השליטה הבלעדית של פדרר. הוא אמנם המשיך לזכות בתארי גראנד סלאם מדי פעם, אך המשימה הלכה והפכה קשה יותר ויותר נוכח התעצמותם של נדאל ודיוקוביץ'. בשנים האחרונות החלום לזכות בגראנד סלאם נוסף, 18 במספר, הפך לכמעט בלתי אפשרי, כשנולה הפך לקרחון שממאן להתנפץ. וכמו שעקבתי בזמנו בדאגה אחרי קצב צבירת המייג'ורים של נדאל והתפללתי שרק לא יגיע ל-17, כך אני עוקב כעת בחרדה אחרי מספר הנפות הגביעים של הסרבי. הרי לא באמת אוכל להשלים עם זה שמישהו יהפוך לגדול בהיסטוריה על חשבון רוג'ר.
ווימבלדון 2012 הייתה הפעם האחרונה שרוג'ר הניף תואר גראנד סלאם. מאז אני מחכה. מחכה לעוד אחד אחרון. אחרון חביב שיעצים את האגדה לפני הפרישה הקרבה ובאה. איכשהו תמיד נדמה לי שהנה הוא חוזר להיות הגדול מכולם. תמיד נראה מצוין בטורנירי ההכנה, תמיד מגיע חד ובכושר נפלא, אבל בסוף מודח בטרם עת. בפעמיים האחרונות זה כבר היה הכי קרוב שיש, אבל אז הגיעה ההתרסקות המנטאלית מול דיוקו בגמר.
אולי הפעם זה יקרה. אולי הפעם אזכה לראות את הרגע שאני מייחל לו כבר 3 וחצי שנים, הרגע שבו יניף את המייג'ור ה-18 במספר, הרגע שבו ישים חותמת סופית ומוחלטת על היותו הגדול בכל הזמנים.
אולי הפעם פדרר.
