בס"ד
רון ארטסט לא היה השחקן – או האדם – היציב ביותר בעולם. עוד לפני ששינה את שמו ל"שלום עולמי", הוא היה שותף לאחת התגרות הגדולות בהיסטוריית ה-NBA, בה היה מעורב גם חלק מהקהל. הוא רב באופן קבוע עם שחקנים שלדעתו היוו עבורו אתגר (בן וואלאס, קובי ברייאנט) ובאופן כללי השתדל לקלקל רושם טוב במהירות, אם בטעות ייצר אחד כזה. כשהלייקרס החתימו אותו בסוף העשור הקודם, הם ידעו את כל זה. הם גם ידעו שלצוות אותו לצד קובי יכול לגרום לפיצוץ בחדר ההלבשה ובמבט ראשון, לא ברור מה עבר בראשם של הנוגעים בדבר כשהביאו אותו למועדון.
ואז הגיע הרגע הבא:
במילים פשוטות, הלייקרס שמטו יתרון, פניקס השוותה בשלשה 3.5 שניות לסוף המשחק הרביעי בגמר המערב, קובי קיבל את הכדור האחרון וזרק… איירבול.
רון ארטסט רץ כל הדרך מקשת השלוש כדי לתפוס את הכדור הנוחת.
הוא זרק בנפילה.
בפנים. נצחון. 2-2 בסדרה.
הלייקרס ממשיכים עד אליפות ה-NBA באותה עונה.
מול ארטסט עמדו אז סטיב נאש ואמארה סטודמאייר, שניהם נבחרו לחמישיה השניה של העונה. גראנט היל זכה באותה שנה בפרס הספורטיביות. ברנדון רוי נבחר לחמישיה השלישית של העונה, אבל זה לא הזיז לסאנס, שהדיחו את פורטלנד בסיבוב הראשון עם 4-2 קליל יחסית. בסיבוב הבא קיבלנו שיחזור של המון סדרות פלייאוף חמות קודמות, כשסן אנטוניו התארחה בפניקס לחצי גמר המערב. התרגשות? ממש לא. הסאנס העבירו טיטוא מהיר, 4-0 והקבוצה שסיימה 3 במערב נראתה פתאום כמועמדת רצינית ללכת עד הסוף. היריבה הבאה הייתה אמנם לייקרס, אבל החברים בסגול הוכיחו כבר שאף יריבה לא מפחידה אותם.
ואז הלייקרס ניצחה. והסתיימה העונה. ופיניקס מצאה את עצמה בעונה העוקבת מחוץ לפלייאוף במרחק של נצחון אחד מפילדלפיה, אליה עוד נחזור בהמשך. העונה שלאחר מכן שוב הסתיימה מאחורי פילדלפיה, הפעם בהפרש של 2 משחקים ושוב מחוץ לפלייאוף. את עונת 2013 סיימה פיניקס במקום הרביעי. מהסוף.
המועדון שהיה נגיעה מגמר ה-NBA הגיע לשפל המדרגה, כך נראה אז. הלקחים הופקו ואחרי חילופי דורות בקבוצה, את עונת 2014 סיימה הקבוצה בפלייאוף, לראשונה אחרי 3 שנים רצופות בחוץ. ב-2015 נותרה הקבוצה מחוץ לפלייאוף על חודו של משחק אחד. שוב. ב-2016 השוותה פיניקס את השיא שלה מ-2014, כשסיימה במקום הרביעי מהסוף. ב-2017 זה הפך למקום השני מהסוף ובעונה שעברה הושלמה הטרנספורמציה ממועדון שנוגע בגמר ה-NBA, לאסופת שחקנים שמסתכלים על כל הליגה מלמטה. העונה, למרות פייט חזק של הניקס והקבאלירס, מצליחה פיניקס לשמור על אליפות תחתית הליגה.
קבוצה נוספת הדרדרה ממעמד של קבוצת פלייאוף קבועה לחברה קבועה בתחתית היא ברוקלין נטס, לשעבר ניו ג'רזי. יחד איתן היו חלק מהשנים מינסוטה ופילדלפיה, שחשבנו שכבר לעולם לא יעלו מהאוב, אך הן איתנו, חיות ובועטות ואפילו קולעות לסל. ובמקרה של פילדלפיה, אפילו הרבה יותר מזה.
הקבוצה שבמשך 3 שנים רצופות הייתה אחת מ-4 המועדונים הגרועים בליגה, סיימה בעונה שעברה במקום הרביעי במזרח, במאזן שלילי אמנם. שום דבר לא העיד על מה שהולך לקרות העונה. סם הינקי קיבל את המושכות לניהול הקבוצה באמצע 2013 ומיד התחיל בתהליך שנראה כאילו חשב עליו שנים: אם קבוצות מצליחות מנסות לנצח כדי להביא תארים, קבוצות כושלות יכולות להפסיד כל הדרך לתואר. בעברית פשוטה: טאנקינג. זה אומר: להפסיד בלי בושה. הינקי נכנס לפרצה שהליגה לא חשבה עליה ופשוט ניסה להפסיד בכל מחיר. היו שאהבו את השיטה והיו שפחות, אך בחירות דראפט זרמו לפילי אחת אחרי השניה, חלקן הביאו לעיר הרוחות את ג'ואל אמביד וביל סימונס.
האוהדים פחות התלהבו מהדרך של המנהל החדש וצעקו בוז במשחקים רבים. כשהם מאסו בהפסדים הבלתי נגמרים, הם דרשו שהינקי יילך הביתה. ומנקודת מבטם הם צדקו. מתוך 10 העונות הרגילות הכי גרועות בהיסטוריית הליגה, 3 רשומות על שם פילדלפיה. הראשונה הייתה ב-1953, השניה ב-1973 והשלישית ב-2016, אז סיימה הקבוצה במאזן הפוך לזה של שיקאגו בולס האגדית: 72-10. המאזן הזה הוא לא רק גרוע אלא כמעט הסטורי. מאז 1948, רק 5 קבוצות סיימו את העונה הרגילה במאזן נצחונות חד ספרתי: אחת מהן היא פילדלפיה סיקסרס של שנת 1973, עם 9 נצחונות בלבד. גם הקליפרס סיימו עם 9 נצחונות ב-1999 (עונה מקוצרת). ונקובר גריזליס סיימו באותה עונה עם 8 נצחונות, שארלוט סיימה את 2012 עם 7 נצחונות בלבד והשיא השלילי שייך לפרובידנס סטים רולרס עם 6 נצחונות בודדים, אבל רק ב-48 משחקים.
עונת 2016 המחרידה הייתה גם האחרונה של הינקי במועדון. פילדלפיה סיימה עם המאזן הגרוע בליגה באותה שנה ואחרי שב-2017 השתפרה ב-3 מקומות, את העונה הקודמת היא סיימה במקום ה-5 בליגה, מעל קליבלנד של לברון ג'יימס ועמוק בתוך הפלייאוף, שם הדיחה בסיבוב הראשון את מיאמי היט המתפוררת 4-1. אמנם בסיבוב הבא היא הפסידה גם 4-1, לבוסטון, אבל היה ברור שאלה לא יישארו יחסי הכוחות בעתיד הקרוב.
ואכן הם לא נשארו כאלה. פילדלפיה נראית נפלא העונה, ממוקמת 3 במזרח מעל בוסטון, אותה בוסטון שהדיחה אותה בעונה שעברה וקרובה להבטיח את יתרון הביתיות לשלב הראשון בפלייאוף. גם הטריידים שעשו במהלך העונה, כולל זה שהביא לקבוצה את ג'ימי באטלר הנפיץ אך הנהדר, לא פגעו בקבוצה והיא למדה להשתמש בכל הנשקים שלה.
פילדלפיה עשתה את המסלול ההפוך מפניקס ולמרות כל הביקורת שהייתה בליגה על הינקי, כולל לי, הקבוצה נראית בדרך הבטוחה להגיע לגמר ה-NBA בשנתיים הקרובות. ובזמן שהיא עושה את צעדיה לעבר התמודדות על תואר, פיניקס עושה הכל כדי לבחור את השחקנים הלא נכונים. האם פיניקס היא פילדלפיה הבאה? קשה לדעת. את התשובה נקבל, אם בכלל, רק עוד כ-5 שנים, אם לאוהדיה של פיניקס יש כל כך הרבה סבלנות לחכות עד אז.
