שנת הקאמבק

שנת 2016 הייתה שנה של הפתעות ענק – לסטר, פורטוגל, קליבלנד, טראמפ. אבל עבורי יותר מכל, זאת הייתה שנה של קאמבק. קאמבק של הקבוצות שלי ואיתן קאמבק של התשוקה שלי לספורט.

כשאני בדרך לגיל 35 עם שני בנים "מתבגרים" בגילאים 3 ו-5, משכנתא ועבודה רצינית, אני משמעותית צופה פחות בספורט, אני עייף יותר והרבה פחות סבלני. אני קורא, מתעדכן, יודע מה הולך, אבל רואה פחות, וגם אז אתם יודעים, מתעסק תוך כדי בסלולרי. אז הסטטוס הוא תירוץ לא רע לירידה בזמן המסך שלי, אבל האמת, שיש משהו אחר, יותר עמוק מזה. הקבוצות שלי לא מספיק עניינו אותי בשנים האחרונות, או שגרמו לי להתייאש. מי שעוקב יודע שאני אוהד של מכבי חיפה, מילאן וריאל מדריד. שתי הראשונות עוברות שנים רעות, רחוקות מהצמרת, רחוקות מתארים ומלהזכיר את הקבוצות שגדלתי עליהן. ריאל מנגד נתנה לי כמה תארים – האליפות המרשימה של מוריניו, תואר האלופות של אנצ'לוטי, אבל אלו שנים בחסות ברצלונה, שנים שבהן ריאל מובלת על ידי רונאלדו הנרקיסיסט, ובארסה קוטפת תארים.

אבל ב-2016 הכל השתנה.

מכבי חיפה עדיין לא שם, אבל היא מתעוררת. היא עובדת רגוע יותר, קצת טוב יותר, חכם יותר, סבלני יותר, עם תמיכה נהדרת של האוהדים שלה וכנראה שגם נפל האסימון אצל הבעלים שלה. ה"תהליך" עוד ארוך, אפילו יותר משחשבנו, אבל נראה שיש סיבות לאופטימיות, ואפילו התקופה הרעה של רוני לוי הסתיימה בגביע מתוק שחשבתי שכבר לא יגיע לעולם.

כנ"ל לגבי מילאן, היא לא באמת קרובה לדגדג את יובנטוס, אבל ניצחה אותה לראשונה מזה שנים, ואפילו הוסיפה בונוס קטן בסופ"ש עם ניצחון בסופרקאפ. אז נכון, זה רק סופרקאפ, ורק בפנדלים, וכנראה לא באמת משנה ליובה שתיקח עוד סקודטו, אבל זה כל כך חשוב למילאן שחוגגת תואר ראשון מזה זמן רב. הבעלות התחלפה, המאמן מתקבע, יש צעירים מבטיחים ושוער שנולד בשנת 99, וכבר עכשיו נראה שיהיה הבופון הבא. התשוקה שלי לאהבה האירופאית הראשונה שלי חוזרת.

וריאל מדריד – 2016 היא השנה שלה, השנה של זידאן. הייתי סקפטי לגבי המינוי, גם בגלל חוסר הנסיון והכריזמה של הצרפתי, וגם בגלל חוסר הסבלנות של פלורנטינו. אבל פתאום לריאל יש מאמן שהיה אגדה במועדון, ופתאום המועדון הזה יוצר יותר הזדהות, וזה מגיע גם עם יכולת, שקט, מחויבות ותארים.

מה עוד?

אבל לא רק שלושת הגדולות שלי חוזרות לעצמן – כאשדודי גאה אני גם אוהד של מ.ס. אשדוד, גם אחרי הקמת קבוצות האוהדים (מאחל לכולן בהצלחה), וגם לאחר שירדה ליגה ב-2015. גם הקבוצה שלי בכדורסל, גליל גלבוע, ירדה ליגה יחד עם אשדוד. והנה, בתום עונת 2015/16 שתיהן חזרו לליגת העל ואמנם לא בחלק העליון של הטבלה, אבל בשאיפה יישארו בליגה. אפילו הנציגה הבינלאומית שלי, נבחרת ברזיל של צ'יצ'י, שגם איתה הייתי במשבר חוזרת להלהיב אחרי שנים קשות ונוקשות עם מאמנים שהאמינו קודם כל בתוצאה.

הדובדבן הצרפתי

כשהתחלתי לראות כדורגל, התעניינתי בכל הליגות וידעתי שחייבת להיות לי קבוצה בכל ליגה, לא רק הגדולות. אייאקס בהולנד, סלטיק בסקוטלנד, אנדרלכט בבלגיה, גלטסראיי בטורקיה ואחרונה חביבה – מונאקו בצרפת. קבוצה ששנים רבות שיחקה כדורגל אטרקטיבי ומהנה, עם הנרי וטרזגה כנערים בני 17, אבל גם לפני זה עם קלינסמן ואנזו שיפו באמצע שנות ה-90'  ולאחר מכן הקבוצה המופלאה של ז'ולי, מוריינטס ורוטן שנעצרה בגמר הצ'מפיונס ב-2004. לפני כמה שנים בעקבות קשיים כלכליים, ירדה ליגה, ונרכשה על ידי האוליגרך דימיטרי ריבולובלב, זרקה מלא כסף ואז התחילה במכירת חיסול, והנה, חוזרת לעצמה כקבוצה הכי אטרקטיבית באירופה, אמנם לא ראשונה בצרפת, אבל עדיין לפני פסז' העשירה.

אז שנת 2015 הייתה עבורי דווקא שנה של סיכום דור וגם שם דיברתי על ההתבגרות הספורטיבית שלי, שנת 2016 היא שנת קאמבק. ומה אני מבקש ל-2017? אני לא צריך הרבה תארים ואליפויות, זה לא יזיק כמובן. אבל אני כן רוצה לראות את הקבוצות שלי תחרותיות, מלהיבות ומכוונות מטרה.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח