בין ריו לבואנוס איירס

אוהד ספורט בהגיעו לגיל מסוים, די צעיר, צריך לעשות כמה בחירות חשובות בחיים – הפועל או מכבי (או בית”ר), ריאל או ברצלונה, מוניקה או רייצ’ל, וכמובן – ברזיל או ארגנטינה. אני בחרתי בברזיל, בהשפעת אבא שלי כמובן, שהשפיע על מרבית הבחירות (גם מוניקה). הכדורגל היפה, ההתקפי, הג’וגו בוניטו.

בתור אחד שהתחיל לראות כדורגל בשנות ה-90′, לא זכיתי לראות ברזיל באמת מלהיבה כנבחרת, אבל אינספור שחקנים נהדרים כמו רומאריו, רונאלדו, רונאלדיניו, ריבאלדו, ז’וניניו, ג’ובאני אלבר ועוד ועוד ועוד הטו את הכף. ארגנטינה של אז הייתה בעיני הכסחנית, זאת של מראדונה המסומם, וראיתי בהם כחבר’ה הרעים.

חוצמזה, איך אפשר שלא לאהוב את הרעיון של ארץ חופשית כזאת עם ריקודים, חופים, ים וכו’? הם אפילו המדינה האהובה על הבן שלי (דווקא ללא השפעתי) בגלל הקפוארה והעובדה שיש אנקונדות באמזונס. וגם הדגל שלהם די מגניב.

שינוי הכיוון הגיע בשנת 2005 בטיול לדרום אמריקה. ארגנטינה הייתה ללא ספק המקום הכי כיף להיות בו, מעבר לנופים ולאוכל, פשוט אנשים טובים וכיפיים. רכשתי שם בטיול הרבה חברים ארגנטינאים ונשארתי איתם בקשר לעומת 0 ברזילאים. לא רוצה להגיד דברים רעים על ברזיל, אבל היא לא עשתה לי את זה (למרות שריו הייתה מדהימה). היא הרגישה לי אלימה מדי, עצלנית, פחות תשוקה של האנשים.

אז האם הפסקתי לאהוד את הסלסאו? ממש לא. אפילו טסתי שנה לאחר מכן למונדיאל בגרמניה למשחק של ברזיל, שהייתה אמורה להיות הגדולה בהיסטוריה. אבל היא אכזבה, והאוהדים הברזילאים לא היו סלחנים בכלל, שמעתי גם ששרפו איזה פסל של רונאלדיניו. אני לא חושב שבארגנטינה היה קורה דבר כזה. ועדיין, אני אוהד ברזיל ונהנה לראות את ארגנטינה כל פעם מחדש מתקרבת לתואר וקורסת.

אבל מעבר לכדורגל, הכל מבחינתי פתוח, אין קשר בין אהדה שלי בכדורגל לענפים אחרים. ואני חייב להגיד שהתאהבתי בארגנטינה באולימפיאדה הנוכחית. אתה מרגיש שכולם שם משחקים בשביל הדגל, מתאבדים, לא נכנעים אף פעם. רגע השיא היה בתחילת השבוע, כשחואן מרטין דל פוטרו נאבק בחירוף נפש על מקום בגמר מול רפאל נדאל, ובמקביל נבחרת ה”ותיקים” הארגנטינאית מנצחת במשחק ענק בדרבי את ברזיל. עם הלב של נוצ’יוני, סקולה וכמובן מאנו ג’ינובילי.

אין לארגנטינה הרבה הישגים. מעט מאוד, גם היסטורית. הם מדורגים ממש נמוך בדירוג המדליות לנפש ובדירוג המדליות למספר משתתפים בטורניר, ובהחלט מצופה ליותר ממדינת ספורט שכזו. אבל כל מדליה שלהם מרגשת כמו עשר. בסך הכל ארבע. מדליה של דל פוטרו הגלדיאטור, וסנטיאגו לאנגה שזכה במדליית זהב בשייט בגיל 52 לאחר שהחלים מסרטן, וגם ג’ינובילי שריגש עם פרישתו, גם בלי מדליה אחרי שהיה שותף לזהב הסנסציוני באתונה ולכסף בבייג’ין. בקיצור, הלב עם הארגנטינאים.

ומה עם הברזילאים? הם מציגים כנראה את האולימפיאדה הטובה בתולדותיהם, אבל בסך הכל יש אכזבה ביחס לציפיות מהם כמארחת. מספרים די דומים לטורנירים הקודמים מבחינת כמות מדליות, רק עם כמעט פי שניים ספורטאים. וגם כשיש זהב הוא קצת שנוי במחלוקת – פעם שיפוט ביתי, ופעם התנהגות לא נאותה של הקהל.

מעבר לכך, הברזילאים, כמו במונדיאל הביתי, לא עמדו בלא מעט תחרויות הקבוצתיות, הלחץ של הקהל כבד עליהם. אבל אתמול בלילה הם זכו בטורניר הכדורגל אבל אסור לשכוח שהוא הענף הכי פחות מעניין באולימפיאדה, היחיד שלא שולחים אליו את השחקנים הטובים ביותר. שנתיים עברו מאז אסון המינייראו, ההפסד 7-1 בחצי גמר המונדיאל מול גרמניה. ולברזיל, שעד שלשום לא זכתה במדליית זהב אולימפית, החזירה קצת מאותו כבוד שנרמס כשניצחה בגמר את גרמניה האולימפית, ועוד בפנדלים. החרפה לא נמחקה, אבל היא נתנה לעם הברזילאי סיום מתוק בגובה של הר הסוכר לאולימפיאדה.

ואת מי עודדתי אתם שואלים? למרות הביקורות שלי על הברזילאים, כל פעם במהלך האולימפיאדה כשקצת שכחתי את מי אני אוהד בילדותי, הקהל הברזילאי ידע לעשות לי פרפרים בבטן, פרפרים שהחזירו אותי לאותו משחק של ברזיל במונדיאל 2006 בו נכחתי. במשחק שבו שמעתי בפעם הראשונה את שיר העידוד של נבחרת ברזיל. וכשהקהל הברזילאי התחיל לשיר את…

Eu sou Brasileiro, com muito orgulho, com muito amor!!!

“היי, אני ברזילאי, עם הרבה גאווה, עם הרבה אהבה”

וכשאני שומע את השיר אני נזכר, שלפחות בכל מה שקשור לסלסאו, אני עדיין…ברזילאי.

 

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח