בכל דור ודור

אז שנת 2015 מסתיימת וזה הזמן לסכם… אבל את מה? אין שום הגיון לעשות סיכום למשהו שעדיין בעיצומו, שזה בערך כמעט כל דבר שמעניין (אותי). מה כן אפשר לסכם? את עונת הטניס, שמתנהלת קלנדרית. אז הנה – נובאק דיוקוביץ’.

אז מה בכל זאת אפשר לסכם אם לא את השנה? את העובדה שלמעשה הסתיים לו חצי עשור (יש גם שחולקים על כך וטוענים שהעשור מתחיל בכלל ב-1 לינואר, 2001, אבל זה כבר דיון אחר). אבל אני לא הולך לסכם את החצי הראשון של העשור השני של המאה ה-21 (נסו להגיד את זה ברצף) מנקודת מבט ספורטיבית של הנבחרים והמוצלחים, זה גם די ברור (וגם לא בא לי לדבר על בארסה). אני הולך לסכם דווקא מהכיוון האישי שלי ואיך שאני חווה את עולם הספורט בעשור הרביעי של חיי.

אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים. יסודי, תיכון, צבא, טיול, אוניברסיטה, אבל שנות ה-30 משמעותיות מאוד, לא רק בגלל הילדים וחיי המשפחה שהם שינוי קיצוני לכל מה שהכרנו קודם, אלא בגלל ההבנה שמתחלף לו דור. כל זמן שאתה חי רק דור אחד, יש לך תפיסה מסוימת על החיים ופתאום היא מתערערת, אתה מבין שדברים משתנים. אנשים מזדקנים, נעלמים, משתנים, אתה קצת משתנה, פתאום אתה נוזף בילדים כמו הורה טרחן, שומע ברדיו חדשות ולא מוזיקה ואפילו הגישה לספורט השתנתה. לא כל משחק חשוב, אתה כבר לא ממש יודע כל פרט על כל שחקן ואתה פתאום מבין שדברים שהתבססת עליהם וגדלת עליהם הם לא לנצח.

אם נלך לעולם הספורט – הדוגמה הכי טובה היא מנצ’סטר יונייטד. גדלתי על השנאה למנצ’סטר, האופי המעצבן הזה, העזרה מהשופטים, הניצחונות בדקה ה-90′, “נס ברצלונה” בגמר החד צדדי ביותר ואתה חושב שזה אופי המועדון לעד. אבל הנה, בעידן שאחרי פרגוסון, פתאום מנצ’סטר היא לא מנצ’סטר אלא סתם עוד מועדון עם בעלים עשיר שמחליף שחקנים ומאמנים כמו גרביים. מה עוד? למשל גרמניה, שמשתנה לה לנבחרת ססגונית ולפעמים טיפה לוזרית (למרות התואר), הרבה בגלל שילוב הזרים בנבחרתה, בתהליך שמתרחש בהרבה מדינות באירופה. פתאום לברזיל יש דור נורא ואיום והיא לא מייצרת כוכבים כמו בעבר או למשל מילאן, יקירתי, האהבה האמיתית הראשונה שלי, לא רלוונטית אפילו בליגה האיטלקית, שבעצמה הפכה להיות די פאתטית לאחר שהייתה החזקה באירופה בעבר. פתאום אשדוד, שבמרבית שנותיי הייתה בליגה העליונה, מכדררת בליגה השנייה.

כן, דברים משתנים. למרות שתמיד הנטייה היא לחזור לנוסטלגיה, לחשוב שפעם היה טוב יותר ושהיום אין נשמה והכל בשביל כסף ולהיזכר בערגה באותה מילאן הגדולה ובג’ורדן, ובניצחון על אוסטריה, ובמכבי חיפה של שפיגל, ולא להתפתות להתלהבות של כל הטרמפיסטים. אבל מצד שני, להיות מספיק מפוכח ומנוסה להבין שאתה רואה משהו גדול ויוצא דופן שידברו עליו גם בדור הבא כמו גולדן סטייט וסטף קרי וכן… גם בארסה.

אז מה כן נשאר ומחזיק מעמד דור שלם? גדלתי גם על שנאה למכבי ת”א כדורסל – מפרגן להם תמיד באירופה ושמח עד הגג כשהם מפסידים בליגה. היום זה פחות מרגש, אבל פעם, כשהם היו מפסידים פעם פעמיים בעונה, זה היה משהו. ולפני 20 שנה הייתי בכיתה ח’, פאקינג כיתה ח’, כשילד בן 19 קבר בג’אמפ מהפינה סל ניצחון מול מכבי עם הבאזר. לא קלטתי את השם בהתחלה – שפירא? שפירו? טפירו!

הישראלי הראשון שעשה טריפל- דאבל, מגדולי הישראלים שלא שיחקו במכבי, ווינר ענקי בנשמה ועדיין, גם בחלוף דור, מנצח משחקים עם הבאזר בג’אמפ שוט. כבר לפני כמעט עשור, כשסמי בכר, הרס לו את חלום האליפות, התעוררה לי שוב השנאה למכבי אחרי כמה שנים של אדישות ובימים כאלה, שכמעט כל הגיבורים כבר פרשו, טפירו הוא אחד היחידים שעדיין מרגש.

 

 
   

2 תגובות

  1. Avatar

    האמת שאהבתי מאוד, אני חושב (ולא בציניות) שאתה מבזבז את זמנך במספרים כשאתה כל כך כשרוני עם מילים. לך לערוץ הספורט שנהנה ממך יותר.
    אוהבים אותך

  1. אזכור מופיע גם ב סיכום ש(ו)נה - הזווית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!