שלוש בראש – באיירן מינכן, משה חוגג, גארת' בייל – סיכום שבועי עולמי

באיירן מינכן והמגן השמאלי שלה אלפונסו דיוויס הם ההוכחה להצלחה של הגלובליזציה של הכדורגל, הפיטורין של רוני לוי מצביעים על הבעיות בניהול של משה חוגג, ולגארת' בייל נמאס מכדורגל במדריד – סיכום שבועי עולמי + ספיישל המלצות מליגת האומות

1. הגלובליזציה של הכדורגל

ב1 ביולי 2012 היה נדמה שהכדורגל הספרדי הולך לשלוט בכדורגל העולמי לנצח. ספרד הביסה את איטליה בגמר היורו בהילוך שני, תוך כדי שהאיטלקים חסרי האונים מסתכלים סביבם ולא מבינים איך בכלל אפשר לגעת בכדור בצורה הזאת. זה הגיע אחרי ארבע שנים בהם ספרד זכתה ביורו הקודם ובמונדיאל ובהם גם ברצלונה זכתה פעמיים בליגת האלופות תוך שהיא משאירה אבק לכל מי שניסה לאתגר אותה באירופה או בליגה, והציגה את הטיקי-טאקה, כינוי שכבר הפך ללעג לשיטת המסירות האינסופית שבסופה נכנס השחקן לשער עם הכדור.

מדהים לחשוב על זה היום, כשקבוצות מנסות רק להיפטר מהכדור ולהרוויח אותו בלחץ בחלק הקדמי, אבל אז השיטה של פפ גווארדיולה הייתה נראית בלתי ניתנת לעצירה. אלא שאחרי כמה שנים, ואחרי ההתבזות של ספרד במונדיאל 2014, נמצאו השיטות לעצור את הסגנון. שיטת שלושת הבלמים של קוסטה ריקה והולנד במונדיאל ההוא הייתה כלי התקפי לא פחות ממה שהייתה כלי לעצירת סגנון המסירות, וספרד שברה שיאים של החזקה בכדור אבל עפה מוקדם. אותו הדבר לגבי היורו ב2016 והמונדיאל ברוסיה. אחר כך באו גם שיטת הלחץ על כל המגרש והמאמנים שהפכו אותה לאומנות ושינו את הכדורגל שוב, משאירים את הסגנון הקטלוני איטי ולא רלוונטי.

ספרד גרמניה 2010
גם חצי הגמר בין גרמניה לספרר ב-2010 הבטיח הרבה וקיים מעט. Via FIFA World Cup Facebook page

 

הניצחון 8:2 של באיירן מינכן על ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות השנה היה במידה רבה המקבילה של אותו 4:0 בגמר מונדיאל. מין הרגשה של דגל לבן שהסגנון הספרדי הניף אל מול הסגנון הגרמני. בחמש שנים האחרונות הפך סגנון הלחץ על כל המגרש, בעיקר דרך המאמנים הגרמנים בגרמניה ומחוצה לה, לסגנון השולט בכדורגל העולמי. ליברפול ובאיירן מינכן, שתי קבוצות שמנוהלות על ידי מאמנים גרמנים (שאחד מהם הוא מההוגים של הסגנון) זכו בשתי אליפויות אירופה האחרונות, כאשר גם בליגה הן הצליחו להכניע את יריבותיהן.

נדמה שהמאמנים הגרמנים למדו את השיטות של פפ בתקופתו בבאיירן מינכן ויישמו שיטה התקפית לעצירת סגנון המשחק שלו. מפתה לחשוב שהסגנון הזה הולך להצעיד את הקבוצות הגרמניות ונבחרת גרמניה להישגים כבירים, אלא שהסיפור פה הוא הרבה יותר גדול מאשר הצלחה של סגנון כזה או אחר. זה סיפור על הגלובליזציה המשוגעת שעובר הכדורגל העולמי, והדוגמה הכי טובה לכך היא אלפונסו דיוויס, מגנה השמאלי בן ה19 של אלופת אירופה.

באיירן מינכן אלופת אירופה
קרדיט לדף הפייסבוק "Uefa champions league"

 

סיפור הרקע של דיוויס הוא רק חצי מההבנה של מה שהולך כיום בכדורגל העולמי. החצי הזה מספר על הסיפור הבלתי נתפס של הילד שנולד במחנה הפליטים בגאנה, לשם הגיעו הוריו אחרי שברחו ממלחמת האזרחים בליבריה. בחמש שנותיו הראשונות גרו ההורים במחנה הפליטים והתקשו להתפרנס ולהאכיל את הילד שלהם. אלא שאז נפתחו שערי התקווה עבור המשפחה והם קיבלו את אישור ההגירה לקנדה. בקנדה התחיל "פונזי" לשחק כדורגל ובגיל 15 כבר הוחתם על חוזה מקצועני בוונקובר ווייטקאפס מהMLS, שם הפך להיות השחקן השני הכי צעיר בהיסטוריה, אחרי פרדי אדו כמובן.

אבל זה רק חצי מהסיפור, וכדי להסביר את החצי השני צריך להבין איפה גדל דיוויס. אדמונטון, העיר בה גדל, היא בירתה של אלברטה, עיר קטנה שמפורסמת בעיקר בפסטיבלים הגדולים שנעשים בה מדי שנה בקיץ כשלא ממש קר, ובתעשיות הגז והנפט שזה, שקרובות לעוצמה הכלכלית של ערב הסעודית כולה. זאת עיר זניחה באופן כללי מבחינת ספורט, לא קרובה לעוצמה של ונקובר, מונטריאול וטורונטו, אבל גם הספורט שכן משוחק שם הוא בעיקר הוקי, פוטבול ובייסבול. למעשה, קבוצת הכדורגל היחידה בעיר היא קבוצת כדורגל אולמות. באווירה הזאת גדל דיוויס ועדיין היה מכור לכדורגל, למרות שמעטים מסביבתו שיחקו את המשחק הזה. כשעמד לעבור לוונקובר בגיל 15 אימא שלו התנגדה למעבר כי הוא עוד לא סיים לרכוש את השכלתו וכי לא ראתה עתיד להיותו שחקן כדורגל בקנדה.

אלפונסו דיוויס
עוד מקרה אדו או הצלחה מסחררת?
Credit to Vancouver Whitecaps FC Facebook Page

 

ההצלחה המטורפת של דיוויס, שחקן שנולד במדינת עולם שלישי למהגרים ממלחמת אזרחים, שגדל במדינה בה כדורגל הוא אפילו לא הענף החמישי בחשיבותו ולמרות כל זה הגיע בגיל 19 לגמר ליגת האלופות ואף זכה בו, היא הסיפור של הגלובליזציה של עולם הכדורגל. כשפפ מונה למאמן ברצלונה הדגש היה על כך שהוא תלמידו של קרויף, שגר רוב חייו בברצלונה והיה שחקן המפתח בקבוצתו של קרויף. אבל בעולם המודרני אתה כבר לא צריך להיות ליד הגאונים כדי להפוך להיות גאון. האינטרנט הפך את הידע בעולם כדורגל להרבה יותר מבוזר, עד כדי כך ששחקן קנדי הוא שחקן מפתח באלופת גרמניה ואלופת אירופה.

באפריל 1951 הוקם הארגון "קהילת הפחם והפלדה האירופית" שהיה הגרסה הראשונה של האיחוד האירופי והארגון הראשון שאיחד מדינות באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. בארגון הזה היו חברות צרפת, מערב גרמניה, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג והולנד. יחד עם אנגליה ולמעט לוקסמבורג אלו גם המדינות ששלטו בכדורגל האירופי בשנותיו הראשונות, כתוצאה מכך שהשוק היחסית חופשי ביניהן גרם לאנשי מקצוע לעבור ממדינה למדינה, ולשתף שיטות עבודה אחד עם השני. מדינות כמו יוון או פורטוגל היו הפריפריה של אירופה והסיכויים שלהם להצליח בלי לדעת מה קורה בשאר היבשת היו קלושים. אלא שמאז השוק האירופי והעולמי השתנה, יוון ופורטוגל הפכו להיות אלופות אירופה, וגם שיטות המשחק התפתחו.

זאת לכאורה בשורה מעודדת עבור מדינות של פריפריית עולם הכדורגל בעבר (כמו ישראל למשל) – אפשר להצליח בכדורגל העולמי גם אם אתה לא נולדת במרכז אירופה או בדרום אמריקה. העניין הוא שצריך בשביל זה פתיחות רעיונית לעולם, ואילו בישראל בטוחים שהם המציאו את הכדורגל ומסרבים להשתנות. ההפסד השבוע של הנבחרת הצעירה לאיי פארו רק שם באור בולט יותר את מה שהיה במשך העשור האחרון בכדורגל העולמי – כולם יכולים להתקדם, אבל מי שיסרב ימצא את עצמו במצב בעייתי מאוד.

אלפונסו דיוויס
credit to "FC Bayern München" facebook page

 

2. הפאטה מורגנה של הבעלים

כשמשה חוגג קנה את בית"ר ירושלים בתחילת עונת 2018/19 מידי אלי טביב, אוהדי בית"ר ירושלים היו באקסטזה. אחרי שנים של התעללות במועדון ובשחקניו מצד הבעלים לשעבר של הפועל כפר סבא והפועל תל אביב היה נדמה שבית"ר הגיעה למנוחה. לא רק שחוגג בא עם כסף גדול, הוא גם אמר את כל המילים הנכונות – השקעה בנוער, מאבק בגזענות, הקמת קבוצת נשים, השקעה ברכש. התחושה שקיבלו אוהדי בית"ר היא שחוגג מגיע מהעולם העסקי ומבין את החשיבות של תהליכים התקינים לחברה מצליחה, שהוא לא ישלוף מהמותן בכל פעם אלא ינהל את בית"ר בצורה מחושבת ושקולה.

השבוע, אחרי הפיטורין של רוני לוי ואחריהן ההתפטרות של יוסי בניון התקבלה החותמת הכמעט סופית לכך שיש פער עצום בין הדיבורים של חוגג לבין ההתנהלות שלו בפועל. זה לא בא להגיד שחוגג נוראי כמו טביב שקדם לו, הוא ממש לא בכיוון ההוא. אלא שהתחושה היא שחוגג עושה צעדים פופוליסטיים כדי לקבל תקשורת טובה ומפרגנת ולא כדי לייצב את בית"ר ולהפוך אותה למועדון שמנוהל כמו שצריך להיות מנוהל מועדון כדורגל. מהלכים שעשה כבעלים מאז השתלט על הקבוצה, כמו החתמה סיטונאית ולא מקצועית של שחקנים בפרופיל גבוה שלא מתאימים לקבוצה, מעמידים בסימן שאלה את היכולת שלו לנהל בצורה רצינית מועדון כדורגל.

משה חוגג
קרדיט לעמוד הפייסבוק – מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem

 

ההנחה סביב הכניסה של חוגג לנהל את בית"ר ירושלים הייתה שחוגג ינהל את בית"ר כמו עסק כלכלי מודרני, ומכיוון שהוא אדם עשיר כנראה שהוא יודע איך מתנהלים עסקים, ואת תפיסת הניהול שלו הוא יביא מעולם הסטארטאפים לעולם הכדורגל. מעבר לכך שחוגג כנראה רחוק מלהיות מנהל מצליח, ויעידו על כך שורת התביעות כלפיו של אנשים שעבדו איתו או מול בתחומים העסקיים, מועדון כדורגל הוא לא עסק כלכלי רגיל. אי אפשר להפוך את בית"ר ירושלים לעוד אחד מהסטארטאפים של חוגג, כי בניגוד לכל עסק שמתקיים בעזרת לקוחות – מועדון כדורגל מתקיים עבור האוהדים שלו. כשהאוהדים רצו קצת תחושה של יציבות אחרי שנים של טלטלות, חוגג הפציץ עם תוכניות גרנדיוזיות, אבל בפועל בית"ר ירושלים לא התקדמה אפילו צעד אחד קטן כדי לאיים על האליפות.

גם סאגת רוני לוי סבלה מהעיסוק העודף של חוגג בענייני תקשורת. בהתחלה הוא חשב שלא להאריך לו חוזה, אולי הבין שאוהדי בית"ר לא מתים על המאמן הדהוי, בהמשך הבין שהתקשורת לא אוהבת פיטורי מאמנים והחליט להחתים אותו לעוד שנה, ואז שיחרר אותו אחרי הפסד אחד במשחק הרשמי הראשון בשנה כי זה לא מתקבל על הדעת. אם נוסיף את ההודעה ההזויה שבית"ר הוציאה אתמול כנגד מכבי נתניה על כך שהם גנבו לה שחקן ששיכנעו אותו שבבית"ר לא אוהבים שחקנים עם עור כהה, נקבל אדם שמקבל במה תקשורתית רחבה אבל בפועל כמעט ולא משנה דברים במציאות.

האמירה שלו בעונה שעברה לפיה רצה שאוהדי בית"ר ינהלו את המועדון כמועדון אוהדים הייתה ספין שניסה כדי לנסות למלא את טדי. אלא שטדי הוא אצטדיון ענק ואוהדי בית"ר כבר לא גרים בירושלים, ולכן הסיכוי למלא אותו, בטח בעונות בהן בית"ר לא מאוד מבריקה, הוא קלוש עד בלתי אפשרי. אבל מבחינת חוגג זאת הייתה המטרה, להראות שהוא לא האשם בכך שטדי חצי ריק במשחקי בית"ר, אלא הקהל הבוגדני.

מאז שנכנסה הבעלות הפרטית לכדורגל הישראלי בית"ר ירושלים הוא מועדון שמשך אליו בעלים שנעו על הגבול בין ההזויים למסוכנים. מדדש והניהול השכונתי בשנות התשעים, גד זאבי שרצה לעשות קופה על אוהדי בית"ר ונמלט אחרי עונה, פניג'ל שבתקופתו בית"ר הפכה לקבוצת תחתית (עם כי הוא ושותפיו ניהלו את הקבוצה יחסית באחריות), גאידמק שהשקיע סכומי עתק והביא שתי אליפויות אבל זרק את הקבוצה כמו מטלית משומשת אחרי שאוהדיה לא הצביעו לו, גומא אגייאר וההזיות שלו ואלי טביב שפירק לחלוטין כל מראית עין מקצועית מהקבוצה. ייתכן שבסיס האוהדים הרחב של בית"ר גורם לאנשי עסקים מפוקפקים לחשוב שהבעלות על הקבוצה תהיה הצלחה עסקית. השבוע האחרון בבית"ר ירושלים הראה שהצלחה עסקית בבית"ר ירושלים זאת רק פאטה מורגנה של בעלים.

 

3. קודם גולף

כשהיה בן 15 גארת' בייל חלק חדר באקדמיה של סאות'המפטון עם תיאו וולקוט. בעוד וולקוט היה הכישרון הכי גדול ותקוותה הגדולה של אנגליה, בייל היה מגן שמאלי עם פוטנציאל לא רע ומהירות גבוהה. המאמנים של שניהם זיהו את היכולות הפוטנציאליות של השניים, אבל בעוד וולקוט היה עם תשוקה בוערת למשחק, רצון להראות את עצמו בכל צורה כולל משחק נונסטופ בפלייסטיישן בזמני המנוחה, בייל העדיף להתרכז בהוקי קרח וברוגבי, בהם ראה את עצמו ממש את יכולותיו יותר מאשר על מגרש הכדורגל. מהר מאוד וולקוט עבר לארסנל ובייל הוקפץ לקבוצת הבוגרים, ומשם הכל התחיל להשתנות.

בעוד וולקוט דעך משנה לשנה בארסנל, נושא על כתפיו את הכישלונות הרבים של התותחנים, בייל הפך לסנסציה במדי הבוגרים של סאות'המפטון והשלים בקיץ 2007 את המעבר לטוטנהאם. בספרס הוא היה חלק בלתי נפרד מהתחדשות המועדון וזכה פעמיים בשחקן העונה בפרמיירליג, כולל משחק ענק מול אינטר בליגת האלופות. שם גם הוחלט שיתפקד בתפקיד קדמי יותר כדי שיהיה יותר מסוכן מול השער. אבל כל ההצלחות האלה לא שינו את העובדה שגארת' בייל לא התאהב בכדורגל. ואז באה ההעברה לריאל מדריד.

בייל נחת בריאל בקיץ 2013 וקיבל את המספר 11. הציפיות ממנו היו בשמיים – שחקן כנף מהיר עם בעיטה אדירה ויכולת מוכחת בפרמיירליג. אלא שכפי שלמדו שחקנים אחרי בעלי אופי בעייתי שהגיעו לבלאנקוס – זה לא מקום למי שלא נותן תוצאות. במשך שבע השנים בהן בייל במועדון לא היה שחקן של ריאל שזכה ליותר קללות ושריקות בוז במשחקים ממנו. חוסר התשוקה שלו לכדורגל בכלל ולריאל בפרט היה ניכר לעין כל, מה גם שתג המחיר הגבוה מאוד שריאל שילמה עליו (100 מיליון אירו לפי התקשורת הבריטית) הפך אותו בעיני האוהדים לבזבוז כסף. ככה זה אוהדים, הם רוצים להרגיש שהשחקנים של הקבוצה שלהם רוצים ללבוש את החולצה של הקבוצה, שהם לא עושים פרצופים ביציע בזמן משחקים.

בייל
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

 

העניין הוא שבייל עשה הרבה מאוד כדי להראות לאוהדים שאכפת לו מריאל מדריד. אבל הם התעקשו להסתכל עליו כזר. כל עוד הוא לא מביא את מה שהביא השחקן הכי יקר של ריאל מדריד לפניו, כריסטיאנו רונאלדו, אין מה לסמוך עליו. הכישרון ברגליים שלו אדיר אבל הוא צריך להרגיש נאהב. את מה שהבינה ההתאחדות הוולשית ריאל לא מצליחה להבין. עוד כשהיה נער הוא זומן לנבחרת הבוגרת, כאשר בהתאחדות עשו מאמצים כבירים כדי לשמח אותו, לתת לו את התחושה שהם אוהבים אותו. בתמורה בייל עשה היסטוריה כאשר הוביל את ווילס כמעט בכוחות עצמו לחצי גמר היורו ב2016, בפעם הראשונה שהנבחרת עלתה לטורניר אי פעם. בנוסף גם העלה את הנבחרת ליורו פעם נוספת בשנה שעברה, והניף דגל עליו נכתב "ווילס, גולף, מדריד. בסדר הזה" ושבר את שיאי האנטגוניזם ביציעי מדריד.

אתמול התחילה ווילס את המסע שלה בליגת האומות עם משחק חוץ בפינלנד, ובייל ניצל את האימון הפתוח של הנבחרת כדי להשתלח שוב בריאל מדריד. "כולם יודעים כמה אני אוהב לבוא לוויילס. זה נחמד לחזור למקום שבו אתה קצת יותר מוערך ומקבל את תמיכת האוהדים ללא תנאים". בייל מרגיש שהשנים הראשונות שלו בריאל לא מספיק זכו להערכה ומנסה "להעניש" את האוהדים. כשהוא ותיאו וולקוט עזבו את האקדמיה של סאות'המפטון הם כתבו את השמות שלהם על הקיר של החדר שלהם, "כדי שיזכרו אותנו". את בייל אוהדי הכדורגל יזכרו, אבל בכלל לא בטוח שלטובה.

גארת' בייל
Credit to "Real Madrid C.F." Facebook page

המלצות למשחקי השבוע – ספיישל ליגת האומות

סקוטלנד – ישראל (04/09, 21:45, המפדן פארק)

ליגה שנייה, מחזור 1

לפני ליגת האומות הקודמת, הפעם האחרונה שנבחרת ישראל שיחקה בגלזגו הייתה ב28 באפריל 1981, במוקדמות מונדיאל 1982. ישראל הפסידה שם 3-1 ולא פגשה את סקוטלנד 37 שנים. מאז סקוטלנד הפכה לצמודה של הנבחרת בליגת האומות, אחרי ניצחון בישראל והפסד כואב בהמפדן ישראל שוב חוזרת בליגת האומות לאותו המקום, חודש לפני שתשוב אליו בפעם השלישית בשנתיים כדי להתמודד על העלייה ליורו. הקמפיין בליגת האומות כנראה לא ישנה בהרבה את המצב של ישראל, אבל כשאנחנו על סף הירידה לדרג החמישי במוקדמות המונדיאל, כל דבר יוכל לעזור

בשורה התחתונה: ישראל פותחת בהפסד.

הולנד – איטליה (07/09, 21:45, יוהאן קרויף ארנה)

ליגה ראשונה, מחזור 2

מדהים לחשוב על כך, אבל הפעם האחרונה שאיטליה והולנד נפגשו במסגרת רשמית הייתה בשלב הבתים של יורו 2008, כשהולנד הביסה את איטליה 3:0. שתי מדינות כדורגל במרכז אירופה שחוו תקופות של שפל וגאות מאז נפגשו רק בחמישה משחקי ידידות מאז (3 תיקו ושתי נצחונות לאיטליה). אמנם ליגת האומות היא גם סוג של משחק ידידות, ושתי הנבחרות האלה כנראה יהיו במונדיאל בקטאר בלי קשר לליגת האומות, אבל המפגש בין שתיהן יכול להוציא מפגש גדול. שתי הנבחרות יגיעו אחרי משחק אחד וירצו למצב את עצמן בראש הטבלה.

בשורה התחתונה: הולנד מנצחת לראשונה מזה 12 שנים.

צרפת – קרואטיה (08/09, 21:45, סטאד דה פראנס)

ליגה ראשונה, מחזור 2

שחזור של גמר המונדיאל מלפני שנתיים. בעוד נבחרת קרואטיה נחלשה משמעותית אבל נבחרת המשבצות של זלאטקו דאליץ' הייתה תמיד יותר קבוצה מאשר סופרסטארים יחידים. אל מולה תתייצב אלופת העולם והנבחרת הכי מפחידה שיש לפגוש. כשההרכב השלישי של הנבחרת יכול להתחרות על עלייה למונדיאל אתה מבין עד כמה עשו עבודה נהדרת בצרפת. אדוארדו קמאווינה, הכישרון הכי לוהט בליגה הצרפתית, יקווה לערוך הופעת בכורה ובהתקפה יהיו כמו תמיד גריזמן, אמבפה, מרסיאל וג'ירו. צרפת תשחק לפני נגד שבדיה ותקווה לבוא בלי פציעות או קורונות למפגש החוזר מאותו הערב במוסקבה.

בשורה התחתונה: צרפת לוקחת.

ואן דייק, דה ליכט, הולנד
Credit to "UEFA Nations League" Facebook page
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח