שחקני הNBA הזכירו לנו מה שאהבנו לשכוח

לא כיף שלוקחים לנו את האסקפיזם של סוף היום וצובעים את הספורט בצבעים פוליטיים, אבל התגובות מוכיחות שכנראה היינו צריכים את התזכורת הזאת לגבול הדק בין בידור לבין שעבוד. הסיבות להצדקת המחאה וקרדיט לאיש שבזכותו היא לא תישאר הזיכרון היחיד מהעונה הנוכחית.

כדורסל, כדור
Credit to "NBA" Facebook page

 

נפתח בהבהרה – מדובר בטור דעה ואין כאן שום יומרה להיות אובייקטיבי. רק לנסות להיכנס לנעלי השחקנים שחטפו כל כך הרבה אש בימים האחרונים.

עוברים מורוד לשחור

ספורט מקצועני הוא גם בידור. לכן, אנחנו רגילים לראות ספורטאים נמנעים כמה שיותר מלהביע עמדה בנושאים שנויים במחלוקת כדי לפנות לקהל כמה שיותר רחב. אם כן, מה גורם לשחקני הNBA לגלות חזות כל כך אחידה בהחלטה לבצע פעולות מחאה שפוגעות ברייטינג של הליגה וכפועל יוצא במשכורות שלהם? כי בסופו של דבר ההפרדה הזאת היא מלאכותית, וכל ספורטאי סופו להבין שאיפה שיש אנשים ממקומות ובצבעים שונים תהיה גם פוליטיקה. תשאלו את ביברס נאתכו שהתייצב באופן קבוע לאימוני ומשחקי נבחרת ישראל בכדורגל, הוכיח את עצמו כקפטן על המגרש ובחדר ההלבשה ומעולם לא הביע עמדה בנושא שאינו קשור לכדורגל, ועדיין יש מי שמערער על הלגיטימיות שלו כקפטן הנבחרת בגלל שהוא מסרב להתכחש למוצאו הצ'רקסי ולשיר "נפש יהודי הומיה".

במשך עשרות שנים שחקני הNBA, שרבים מהם גדלו בתנאים קשים מאוד, סיפקו לנו תמונה יפה כאילו עצם העובדה שהגיעו לעשות את מה שהם הכי אוהבים ולהרוויח מיליונים היא הניצחון האמיתי מבחינתם וצבע כבר אינו מחסום להצלחה בעוד כוכבי עבר כמו דניס רודמן, אלן אייברסון וראשיד וואלאס שהביעו מחאה כנגד הממסד היו קוריוז שמוסיף צבע ולא אייקונים שסוחפים את שאר הליגה. אבל בעשור האחרון, קרו מספר אירועים שגרמו להם להרגיש שזה לא מספיק.

זה התחיל עוד בעידן אובמה, עם ההתבטאויות הגזעניות של דונלד סטרלינג בעלי הקליפרס ומוות של אזרח בחניקה שהביא את השחקנים לעלות לראשונה עם חולצות מחאה תחת הכיתוב "I can't breathe". ניכר היה שהשחקנים הבינו שבמקרים מסוימים אי הבעת עמדה היא נקיטת עמדה ויתרה מכך-משתמשים בהם. כמו מצעדי הגאווה בתל אביב שמציגים לראווה בכל העולם בזמן שלהט"בים בישראל עדיין עוברים גיהנום כדי להתחתן ולהיות הורים, גם המשחק בו כולם שווים וכולם רוצים להיות כמו לברון או סטפן קרי יכול לשמש כPinkwashing לעבודה שלתחושתם, אם לא היו ספורטאי על, היו מטרות ניידות לאלימות משטרתית.

 

נלחמים על הבית

בדיון בקרב הצופים בישראל קיימות שתי טענות מרכזיות כנגד המחאה: הראשונה, היא "למה אתם מוחים נגד המשטרה בזמן שרוב מקרי המוות הם במלחמות כנופיות". המשתמשים בהסבר זה שוכחים שיש הבדל קטן – למשטרה משלמים מיסים בדיוק כדי למנוע אלימות מיותרת ומקרי מוות והתחושה של השחקנים היא שהיא עושה בדיוק את ההפך. טענה נוספת, עליה בהחלט שווה להתעכב היא לגבי ההבדל בין היחס למאבק בדיכוי של סין כלפי הונג קונג.

בקיץ שעבר, בעלי יוסטון רוקטס, דריל מורי התבטא כנגד המשטר בסין והליגה בתגובה התנערה ממנו וניסתה להימנע ממשבר עם מדינה שיש לה נתח משמעותי בהכנסות שלה. את עיקר הביקורת ספג לברון ג'יימס, השחקן המזוהה ביותר עם המחאה האפרו-אמריקאית והמהפך שעברה הליגה ביחס למעורבות פוליטית, שהפנה למורי כתף קרה. נתחיל מזה שהביקורת בהחלט מוצדקת ועבורי באמת היה מדובר באכזבה. אני עדיין מעריך אותו על עצם האמירה העקרונית שספורטאי פופולרי צריך לנצל את מעמדו לבצע שינוי חברתי, אבל מאז אני הרבה יותר סקפטי לגבי תדמית לוחם הצדק שהוא פיתח בשנים האחרונות. ובכל זאת, צריך לזכור: לברון ג'יימס, בנוסף להיותו הכדורסלן הטוב בעולם, הוא גם אזרח אפרו אמריקאי שנולד לאבא עבריין ואמא בת 16. אין ספק שבן אדם עם השפעה ופרופיל ציבורי כמו שלו לא יכול להתנהג ככה ולהיות כל כך סלחן כלפי אחת הדיקטטורות המסוכנות בעולם, אבל גם יש משהו הגיוני וברור בכך שאמריקאי דואג קודם כל למה שקורה בארצות הברית ולקהילה שממנה הוא בא.

באופן כללי, אני לא שותף לנטייה להסתכל על השחקנים כפריבילגים שמרוויחים מיליונים ומנצלים את המעמד כדי לקדם אג'נדות במקום לעסוק במקצוע. מעבר לעובדה שבן אדם שלא מסור לעבודה שלו לא יסכים לעזוב את משפחתו לשלושה חודשים ולשחק פעם ב48 שעות למשך תקופה ארוכה, אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר השחקנים נלחמים על הזכויות של עצמם ושל המשפחות שלהם וחלק מהם חוו על בשרם את התופעה: כדאי להסתכל לא רק על הכוכבים הגדולים, אלא גם על רוברט הורי, שחקן העבר, שדמע בשידור וסיפר איך הוא צריך ללמד את ילדיו להיזהר משוטרים, מו הארקלס מהניקס שנעצר על ידי שוטר תנועה שברגע שזיהה אותו שחרר אותו ואיחל לו בהצלחה במשחק, סטרלינג בראון שחושמל בטייזר על ידי שוטר ממשטרת מילווקי וקיבל התנצלות ממפקד המחוז ברגע שזיהו במי מדובר (קרדיט לכתבתו של ערן סורוקה בספורט 5. לכוכבים הגדולים שנוסעים במכונית יוקרה או לאירופאים הרבים שמככבים בליגה זה כנראה לא יקרה, אבל טוב לראות שהסולידריות בספורט לא מתה.

לברון, אנתוני דיוויס
credit to lebron james facebook page

 

לא חייבים לנו כלום

עצם העובדה שהליגה מתגייסת בכזאת נחרצות למען תנועת מחאה שנויה במחלוקת ותופסת צד בבחירות לנשיאות לא עוברת חלק בגרון להרבה צופים ורבים מאיתנו משפשפים את העיניים וחושבים איך זה עובר. נכונה לחלוטין העובדה שבישראל או בכל ליגת ספורט מקצוענית באירופה לא היה מתאפשר דבר כזה, אבל ההשוואה לא רלוונטית בגלל המודל השונה של הספורט האמריקאי: הNBA, היא ליגה פרטית, שלא מקבלת מימון משום משרד ממשלתי או רשות מקומית והקבוצות הן זכיונות (Franchises) ואינן שייכות לאגודות ספורט בסגנון הפועל או מכבי להן אנשים משלמים באופן עקיף. מדובר בגוף מסחרי שהכנסותיו תלויות בזכויות שידור ובקהל.

תסכימו עם השחקנים או לא, תגידו שמדובר בפגיעה ברגשות חלק מקהל הצופים, אבל במסגרת המודל של הליגה זכותם המלאה להחליט לאיזה קהל לפנות והם החליטו שהם לא מוכנים להתאמץ בשביל מחיאות הכפיים והכסף של מי שלא מכבד אותם אם יתקל בהם ברחוב בלי מדים ולשלם את המחיר אם יהיה צורך. אפשר לגחך למראה המשפט הזה בעקבות סכומי העתק שהם מרוויחים, אבל צריך לזכור שלא מדובר רק בלברון ויאניס ולא מעט דמויות שהפכו לקולניות מאוד במחאה כמו ג'ורג' היל וג'יילן בראון בהחלט צריכים את הכסף עבור המשפחות שלהם. הקושי אצל הצופים, בוודאי בישראל בה טראמפ הוא דמות מאוד פופולרית, הוא מובן וגם אני לא הייתי מזדהה עם כל מסר שהשחקנים מעבירים, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר. אנחנו צריכים להתרגל לכך שכמו בתרבות יש לנו דילמות בין העדפות שלנו כצרכנים לבין העקרונות והאנשים שאנחנו בוחרים לפרנס והמחויבות של השחקנים היא למאמנים, בעלי הקבוצות והנהלת הליגה. אלה החליטו להעניק להם גיבוי מלא ובהחלט עשו בשכל.

 

המצטיינים האמיתיים של העונה

ובסופו של דבר, אחרי שסגרנו את הפינה בנוגע למחאה, עדיין יש כדורסל, אנחנו נמשיך להנות ממשחקים בשעות סבירות וראוי להתעכב על שני האנשים שבזכותם זה התאפשר.

בעונה האחרונה הליגה, שבעבר כבר הושבתה פעמיים לתקופה ארוכה, עברה את המבחנים הקשים ביותר: מגפת הקורונה, שמכה בהרבה ממדינות ארצות הברית חזק יותר מברוב העולם, ומחאה המונית שגרמה לטלטלה בקרב ציבור השחורים אליו משתייכים רוב השחקנים. זה היה מתיש מאוד, גם עבור הצופים וגם עבור השחקנים ואנשי הצוות שחיו מיום ליום, אבל לאף אחד זה לא היה קשה כמו לאדם סילבר, שבמידה ולא נקלע לעוד משבר והעונה תסתיים, זה ייזקף לזכותו לאורך שנים רבות.

מאז 1946, כשהחליטו להקים ליגת כדורסל מקצוענית בארצות הברית, קיים מצב מוזר בו רוב שחקני הליגה הם שחורים שהגיעו משכונות מצוקה בעוד את הליגה מנהלים אנשי עסקים ועורכי דין לבנים. הזמנים השתנו, חלק מהשחקנים בשנים הראשונות התגלגלו להיות מאמנים ומנהלים וגם מאמנים לבנים כמו פיל ג'קסון וגרג פופוביץ' פיתחו רגש אבהי כלפי השחקנים והפכו לתומכים בולטים במאבק לשוויון, אבל עם הנהלת הליגה נשאר מתח. דיוויד סטרן, הקומישינר הקודם, היה איש עתיר זכויות ופטירתו בתחילת השנה הייתה רגע קשה מאוד עבור כל מי שקשור לענף, אבל במהלך הקדנציה הוא גם הספיק להסתבך ולהיכנס לעימות עם השחקנים שהאשימו אותו בגזענות בגלל קוד לבוש שאסר עליהם להגיע למגרשים עם פריטי לבוש כמו גורמטים, כובעים ומכנסי באגי ברוח תרבות ההיפ הופ.

 

אדם סילבר, שהחליפו בתפקיד לפני 6 שנים, הבין מהר מאוד איפה הוא נמצא ואחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה להדיח את דונלד סטרלינג, בעלי הקליפרס שהתבטא בגזענות ולהבהיר לשחקנים שאצלו הם לא יתבקשו להתחפש. בתקופה האחרונה הוא הואשם רבות בכך שהוא מתרפס בפניהם ונותן להם לנהל את הליגה, אבל בגישה הזאת הוא כבר צלח שלושה מוקשים משמעותיים: הקמת הבועה שאינה דומה לשום דבר בספורט העולמי ואפשרה לליגה לחזור, אישור הכיתוב על החולצות שיאפשר לשחקנים להמשיך לשחק מבלי להרגיש שהם נוטשים את המשפחות והחברים שלהם בזמן מאבק חברתי חשוב וגם צליחת המשבר הנוכחי, באמצעות מכתב שנגע בשחקנים והסכם על שורה של צעדים למען מאבק בגזענות. הליגה כבר משלמת על כך ברייטינג ובהכנסות, אבל יתכן בהחלט שזה מצב זמני ומצב בו השחקנים מרגישים שהם מספקים בידור ומנציחים קיפוח לא יכול להימשך יותר זמן וקשה לדעת איפה היינו נמצאים אילו היה מחליט ללכת איתם ראש בראש.

וקרדיט לא קטן מגיע גם לכריס פול. המהפך שעברו שחקני הליגה בשנים האחרונות בכל הקשור למעורבות חברתית והסולידריות שהם מגלים מזוהה בעיקר עם לברון ג'יימס וקיימות שמועות שבמשא ומתן הנוכחי היו מעורבות גם דמויות אייקוניות כמו מייקל ג'ורדן וברק אובמה, אבל הם בעיקר קוריוז והקרדיט המרכזי מגיע לראש ארגון השחקנים. השחקן שנמצא בסוף העונה ה15 שלו בליגה מעולם לא נחשב לדמות אהובה או עילוי ביחסי אנוש (אם נהיה עדינים), אבל בחצי שנה האחרונה הוא מצליח לקבל לגיטימציה מהרבה טיפוסים לא פשוטים ומספר שיא של שחקנים בינלאומיים שמשחקים בליגה ומשתלבים במחאה. במשא ומתן הוא גם הגיע להישגים רבים וגם הצליח להימנע מלעלות על עץ גבוה מתוך הבנה שהשחקנים כן צריכים לעבוד והמסר יעבור הרבה יותר טוב במידה ואנשים יצפו בו על הפרקט ולא יוכלו להאשים את השחקנים בכך ששברו לחלוטין את הכלים. למרות שגם מבחינת כדורסל, הרכז בן ה35 הוא אחת ההפתעות הנעימות של העונה, הוא נמצא כרגע בסיכון גבוה לסיים כאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה שלא זכו באליפות, אבל בקיץ האחרון הוא בהחלט הוסיף שורה חיובית במורשת.

כריס פול
Via NBA Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח