"עשינו" את החצי (חלק ב')

תקציר החלק הראשון:
אחרי שנה וחצי של אימונים, נחישות ומחוייבות, גיל מגיעה לתל אביב כדי לרוץ חצי מרתון בפעם הראשונה. בכל הקורסים והסדנאות לימדו אותי שתמיד כדאי להתחיל שיחה או משוב באיזה שהוא מוטיב חיובי שישבור את המתח וישפר את הפתיחות של הצד השני. לכן אפתח עם כמה תודות: לכהן, לנמרוד, לנעמי ולכליל.

בחייאת עופר, מה זה סיימנו? עשינו? הרי גיל היא זו שרצה חצי מרתון ולא אתה. מה אתה נדחף? אתה שותף?
ברור שאני שותף: מאחורי כל אישה מצליחה יש גבר…. (כל אחד שישלים כרצונו).

אם אתם זוכרים את החלק הראשון, אז קצת דילגתי על נושא הציוד, ועכשיו הזמן להשלים. ארון הציוד הלך והתמלא והשתכלל ככל שמרחק הריצה עלה. מבקבוק של נביעות עברנו לחגורה מיוחדת עם בקבוקונים ומשם לשלוקר מלא במים. ממשקפי שמש רגילים למשקפי ריצה, ומסמארטפון השתדרגנו ל-MP3 ואוזניות פלוס שעון מיוחד שהוא למעשה מעין "מחשב על", שמחובר ללוויינים שמשדרים למרכז הבקרה ביוסטון, ומודד כל דבר בגוף. לא נשכח כמובן טבליות שונות, תוספי תזונה למיניהם ואפילו כדורים עשויים ממלח והכי חשוב, הידעתם שג'ל זה לא רק לשיער אלא גם לריצה?

כוסית ויסקי קטנה לפני השינה (תודה כהן) תרמה רבות לכך שלא שמעתי את גיל מתעוררת בארבע וחצי בבוקר כדי להתחיל במסע לתל אביב.
בשעה שבע, כשאני התעוררתי, הם כבר הגיעו לתחנת הרכבת באוניברסיטה.
החלק הקל בנסיעה לת"א כדי ללוות את גיל היה התכנון (תודה נמרוד), החלק הקשה היה לשכנע את הבנים להצטרף והחלק הקשה ביותר היה להעיר אותם בבוקר, בכל זאת ביום שישי הם לא מכירים את השעה שמונה בבוקר. אצלם השעון בשישי-שבת מתחיל בשתים עשרה בצהריים.
בשמונה וחצי כשנכנסנו לאוטו, גיל התייצבה על קו הזינוק כדי להתחיל את הריצה.
בסופו של מסע בשעה עשר בבוקר התייצבנו בהרכב מלא כמה מאות מטרים לפני קו הסיום של חצי מרתון ת"א, תפסנו מקום פנוי על הגדר וחיכינו.

המלצה חשובה למלווים היא לדרוש מהרץ המשפחתי לא ללבוש את החולצה שמקבלים מהמארגנים. איך לעזאזל אפשר למצוא מישהו בתוך אלפי החולצות האדומות שמתרוצצות על שדרות רוקח?? את התובנה הזו תרמה לנו נעמי שאותה זיהינו תוך שניה בזכות הבגדים הצבעוניים שלה (תודה נעמי).

DSC015581

הריצה חושפת אצל כל אחד תכונות ויכולות חבויות, לדוגמא היכולת לרוץ ליד חלונות ראווה ולהתעלם מהם לחלוטין. אתה גם פתאום מגלה שרחוב אלנבי הוא בעצם בעלייה ותל אביב היא לא מישורית כמו שחשבת פעם.

בערך בזמן שאנחנו הגענו לגדר, גיל הגיעה לקיר (תופעה שמאפיינת ספורטאים במירוצי סיבולת שמתקשים להמשיך בפעילות עקב ירידה ברמת הסוכר בגוף).
זה קרה בקילומטר השישה עשר של הריצה, הרגליים כבר מתקשות לציית למוח והלב קורא להפסיק. גיל מאטה את הקצב ועוברת להליכה, וכליל הכל-יכולה לוקחת ממנו את נרתיק המים ומעודדת אותה לא לוותר ולהמשיך (תודה ענקית כליל). ומה חשבתם, שהיא תוותר? אין סיכוי שבעולם, היא אוספת כוחות וחוזרת לרוץ.
כליל ממשיכה ודוחפת קדימה ומקפידה להמשיך לצלם, לסמס ולהעלות סטטוסים תוך כדי ריצה. ממש וונדרוומן (גל גדות, תיזהרי).
בינתיים אנחנו בלחץ אטומי על הגדר שמא פיספסנו את גיל בים החולצות האדומות. מולנו עוברים הרצים הכי מרגשים במסלול: העיוורים שקשורים בחבל למלווה, המתנדבים שדוחפים כיסאות גלגלים בהקרבה עצומה והחבר'ה שמגיעים בקצה כוחם לקו הסיום "בחום הזה של תל אביב".

שעתיים וחצי אחרי הזינוק אנחנו פתאום מזהים את גיל וכליל מתחתינו ומי שלא ראה חיוך של מסיימי חצי מרתון כאילו לא ראה חיוך מימיו.

סוף דבר: ביום שישי, כמה שעות אחרי המירוץ גיל זרקה לי שזה חצי המרתון האחרון שלה. בשבת בבוקר כבר דיברה על שיפור תוצאה.
המשך יבוא?

20160226_112939

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח