אפתח ואומר שאני צבוע. מצד אחד אין לי שום תקווה מנבחרת ישראל, ועל כך יעיד התיאור שלי באתר הזווית. מצד שני לאחר הגרלת מוקדמות המונדיאל, שנערכה בשני שעבר, הפעלתי את המחשבון וניסיתי לחשב כמה נקודות אפשר להשיג מכל נבחרת כדי שזה יספיק לעלייה. ההתנגשות בין הסקפטיות הנצחית לבין האופטימיות הקטנה, גורמת לי תחושת מרירות.

קיוויתי שנקבל נבחרות יותר טובות מאלה שההגרלה זימנה לנו, גם אם נצפה בהן רק מהבית. רציתי שנשחק מול אלופת העולם צרפת ומול ארלינג הולאנד ונורווגיה. במקום זה קיבלתי את דנמרק, אוסטריה וסקוטלנד. כן, שוב אותה סקוטלנד. הרי לא נעלה גם ככה, אז לפחות שנשאף אבק כוכבים ושיהיה משהו לספר לנכדים, לא?

אם היינו מקבלים הגרלה נוצצת שלא ניתן להעפיל דרכה (ספרד ואיטליה) היינו יודעים שבאנו לבלות ותו לא. הגרלה "קלה" כמו שקיבלנו הפעם מכניסה אותי למלכודת דבש. ישר אמרתי לעצמי כך: "צריך להשיג 6 נקודות ממולדובה ואיי פארו. מול סקוטלנד אפשר 4 ונגד אוסטריה ודנמרק 3. סך הכל זה 22 נקודות, אם לא נעלה ישירות אז נלך לפלייאוף". כמה פעמים ניסינו את השטות הזאת? פעם זה היה צפון אירלנד ואזרבייג'ן, אחר כך וויילס וקפריסין ובפעם האחרונה מקדוניה וסלובניה. מול נבחרות הביניים הללו ("6 נקודות קלות, מינימום 4") אנחנו נופלים.

מול אותה אופטימיות זהירה (או יהירה, לשיקולכם) עומדת הציניות, הידיעה שאנחנו עומדים להיכשל. הספקנות הזאת משמשת מעין מנגנון התגוננות מפני הכאב שיבוא אחרי ההפסדים. "50 שנה לא עלינו לטורניר גדול, כנראה לא נעלה עוד 50", אומרים אנשים רבים. קשה שלא להסכים איתם כאשר אנחנו בועטים בדלי פעם אחר פעם.

אני בן 21, כלומר בערך בגבול שבין נער לאדם בוגר. כשם שצעירותי הולכת ומסתיימת, כך גם התקווה שלי לראות את הנבחרת מעפילה לטורניר גדול הולכת ונמוגה. ככל שאני מתבגר אני מבין שהכדורגל הישראלי כנראה אינו בר תיקון. בעוד שאת הזמן לא ניתן להחזיר, חייבים לשאול: האם אפשר לאבד לחלוטין את התקווה? האם אפשר לחיות ללא אותה מחשבה קטנה על עתיד טוב יותר? מנגד, יש קול נודניק שמשיב בשאלה אחרת: "מה גורם לך לחשוב שהמצב ישתפר ונתחיל לשחק כדורגל?".

לפני כמה שנים אמרתי שאני מקווה לראות שני דברים בימי חיי: זכיה באירוויזיון והעפלה של נבחרת ישראל ליורו או למונדיאל. אם אראה את שניהם אוכל למות בשקט. על הראשון סימנתי וי, מה עם השני? ימים יגידו.