סנוב, בעילוט היית? – רישון בלאומית (2)

א: הייתי בקאמפ נואו.
ב: ואני הייתי בארסנל.
א: השגת כרטיסים לקלאסיקו במדריד?
ב: עוד לא. תגיד, כמה עולה דיל לצ’מפיונס?

נו, ובעילוט כבר הייתם?

כן, גם אני הייתי באנפילד וכל פעם שאני בחו”ל אני מחפש אם יש משחק מעניין ללכת (בדרך כלל אני מפספס אותם), אבל אני גם מקפיד לבקר בעילוט פעם בשנה (לפחות עד שנצרת או רישון יעלו או ירדו, חו”ח).

מה זה עילוט אתם שואלים?

עילוט היא מועצה מקומית, נושקת לנצרת, שהאתר העיקרי בה הוא ה”אצטדיון” הביתי של אחי נצרת. תמיד אנחנו מתרפקים על הנוסטלגיה ונזכרים בה בערגה, כשאתה מגיע לעילוט אתה מבין שמה שהספיק פעם, כבר לא כל כך מתאים היום. זה מתחיל במגרש חניה מכורכר שכולו בורות וחריצים וממשיך בסורגי מתכת (מישהו אמר בית כלא…) שמקיפים את המגרש. כרטיסים עדיין קונים משני חורים בקיר’ המכונים קופות, ואיכשהו תמיד לקופאי אין עודף מתאים. מעניין. אולי בגלל שבמשחקים של רישון אין הרבה קהל ולא צפוף וכרטיס עולה רק 30 ש”ח, אז זה לא כל כך נורא (חוץ מזה, כשאוהבים אז הכל הולך…).

יש דבר אחד שתראו רק בעילוט ולא בשום מגרש אחר וזה פורטרט ענק בפינת המגרש, צילום של עזמי נאסר, מכוכבי הכדורגל של המגזר ששיחק בקבוצה, אימן אותה והעלה אותה לליגת העל בפעם הראשונה ב 2003. טריבונה עם כסאות משנת תרפ”פו יש רק בצד אחד של המגרש והצד השני מעוטר בקוצים, סלעים וטרשים. הקבוצה המקומית נמצאת במצב תמידי של גרעון כספי וכל כדור שנבעט מעבר לגדר, בייחוד כשהמשחק מתקיים בערב, מוסיף שערות לבנות לגזבר. המראה הפסטורלי של ירח מלא וכתום שעולה במהלך המשחק מעל הקיר המזרחי של המגרש משתלב נהדר עם החבר’ה שמתרוצצים, באיטיות משהו, על הדשא.

14 שנים אני גר בגליל ורק פעם אחת ניצחנו במגרש הזה. 3-6 את עראבה במסגרת ליגה א’ (כן, כן, גם כשהיינו בליגה א’ הגעתי למגרש הזה. היה חורף. היה קר. דפוק).
המשחק מתחיל בשליטה של רישון עם הנעת כדור יפה ושלוש הזדמנויות טובות לשער שמוחמצות. חבל, כי בדיוק החלה הצגת זיקוקים אופיינית מאחת החתונות בנצרת, וזה היה יכול להיות ממש מושלם. העובדה שמשחקים בערב במזג אויר נוח, עושה טוב לשחקנים ויש קצב מהיר למשחק. מתישהו באמצע המחצית, התקפה מהירה של נצרת שכתוב עליה שער מההתחלה נגמרת ב…שער מקרוב של מוחמד חטיב בן ה-19. פה נגמר המשחק. במחצית השניה הצעירים של רישון, שכנראה שעת השינה שלהם מתקרבת, קורסים לחלוטין ונצרת חוגגת בנגיחה מקרוב של חטיב ובעיטה נהדרת מרחוק של סאלח. אור שרם מצמצם לקראת הסיום בבעיטה יפה לפינה.

הקסם בליגות הנמוכות הוא דווקא השקט במגרש שמאפשר לשמוע את הרגליים המתנגשות של השחקנים, את הצעקות של המאמנים, את קולה של הנעל שפוגשת בכדור, את צעקות ה”איי” של השחקנים ואת ההוראות של השוער למגינים. מעורבות הקהל עם צוות השיפוט גבוהה ונראה שלא פעם השריקות או הרמות הדגל מגיעות אחרי קריאת כיוון מהקהל (לקוון בצד של ה”אין” טריבונה יש קצת קושי בגלל זה). אין ספק שהשקט מקל על השופט לשמוע את קללות הצופים.

נגמר בשקט. האוהדים של נצרת לא מאמינים שהם שש משש ומעט המשוגעים שהגיעו מרישון כבר קוראים לאייל ברקוביץ להכניס את היד לכיס ולחזק את הקבוצה.

נ.ב. למה קוראים להם אחי נצרת? בערבית כמו בעברית: אח’אא – כולם אחים ושותפים לקבוצה.

(בפרק הבא – דו קיום בכדורגל, זה אפשרי)

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!