סיפור קצר-סיקור משחק | קונספט לכבוד עונת התיירות | אין מה לבקר באולימפיסטאדיון

4.2.2017. חודש שלם חיכיתי כדי לצפות במשחק הכדורגל הראשון שלי בברלין. הגעתי אל תוך פגרת החורף הקשה שמכה את העיר ללא רחמים. מורכבים ומעניינים הם היחסים בין קבוצה לאוהד. בדרך כלל הקליק קורה בילדות המוקדמות. אתה מגיע פעם ראשונה לאצטדיון, והוא מקבל אותך ואתה נותר שבוי בתוכו. מתיישב במושב המלוכלך ומתחכך בקהל הנוכח. המשחק נראה לך שונה מעט במציאות, השחקנים במרחק נגיעה, אתה רואה את הקבוצה שלך מפסידה, או מנצחת, זה לא משנה – זו הקבוצה שלך לשארית חייך. ברית מילה. בברלין, התעוררתי לאותו הבוקר מעט מרוגש, האם אני בדרך לצפות בקבוצה שאותה אוהד למשך כל חיי?

תחנה

קיוויתי לזהות בתחנת הרכבת כמה אוהדי הרטה ברלין. כאוהד ספורט בעיר זרה, הדרך הכי בטוחה בשבילי להיות בטוח שאני בדרך הנכונה היא לחפש אוהדים עם סימני זיהוי של הקבוצה. תוך כדי שנכנסתי לתחנה עיניי החלו לחפש אחר דגלים, צעיפים, כובעים, ושאר מרצנדייז שעשויים להרגיע אותי. אך תחנת הרכבת "האקשר מרקט" הייתה דלילה יחסית. למען האמת, לא כל כך קשה לגלות להיכן צריך לנסוע כדי להגיע לאצטדיון של הרטה. האצטדיון האולימפי בברלין הוא תחנה מובהקת וברורה ואין סיבה לטעות. אבל בכל זאת, משהו בי היה לא רגוע. עיניי לא הפסיקו לחפש אחר איזה אוהד, אוהדת, חבורת חוליגנים ברלינאים שיכורים או כלבים מקושטים בסמלי הרטה. אבל אולי זו לא הרטה, ואולי לא באזורים האלה, שמתחתינו שוק תיירותי ובתי קפה היפסטריים למכביר.

קרון

הוא ישב מולי, ליד החלון, מבוגר, מקריח, שמנמן. ידיו זרוקות ברשלנות דרך חולצתו אל מכנסי הג'ינס השחורים שלו. שחורים, אולי בלויים. מסוג האנשים שלא משתמשים בטלפונים בזמן הנסיעה ברכבת. נשימותיו כבדות מעט ואני בספק אם מלחץ המשחק. אולי חולה. קר בברלין. המעלות מתנדנדות ממינוס אל פלוס כמו חשבון בנק של מעמד הביניים. יכול להיות שהוא חולה. על צווארו הונח צעיף כחול לבן בנחת שהשפיע עלי באופן כזה או אחר: אני בטוח בכיוון הנכון. חלונות הרכבת שידרו תמונות מהירות של נופי העיר – עצים, שלג, בניינים, קניונים, גרפיטי ופסי רכבת נוספים. ברלין דומה ומזכירה את עצמה וצפויה לכל אורך הנסיעה. וכך גם הבחור שמולי. מבטו לא השתנה ונשימותיו כבדות וידיו זרוקות על מכנסי הג'ינס שלו. הוא לא מצפה למשחק חייו. אף אחד לא מצפה לזה. גם אני לא.

הרטה ברלין

בירידה מהרכבת זה כבר היה מוחלט. אני דקות אחרונות של הליכה אל עבר האולימפיסטאדיון. דוכני בירה ואוכל התוו לי את הדרך הנכונה, והאיש החולה נעלם לחלוטין. האצטדיון נראה באופק כמו שאצטדיונים יודעים להראות באופק, משדרים עוצמה וכוח. ההליכה אל האצטדיון היא הליכה קצבית, מלווה בפעימות לב, ובהתרגשות. ההליכה אל האצטדיון מנתקת אותך מהעולם שבחוץ ומושכת אותך אל תוך עולם. אתה אוהב כדורגל, או שלא, קשה להתעלם. קשה להתעלם מאנשים רבים, מהרעש, מהצבעים, הריחות, והגודל. ההליכה אל האצטדיון היא הליכה דתית. לקחתי לעצמי ליטר בירה בכוס שנראית כמו משפך מפלסטיק וחיפשתי אחר היציע שלי. הגעתי ממש לפתיחה. אינגולשטאט התייצבו עם שלושה בלמים במערך 5-3-2, והרטה עם חמישה בקישור. הרטה מנסה לשמור על מיקומה בטבלה העליונה, אינגולשטאט נלחמת על חייה בתחתית. אלמוג כהן, המהגר הכי אנדרייטד בגרמניה, פצוע ולא בסגל.

גול מהיר

לא הייתי מנחש שהטעות של הבלם הברזילאי של אינגולשטאט חמישים שניות מהפתיחה קרתה בגלל הלחץ האדיר מהקהל הביתי. האולימפיסטאדיון הוא אצטדיון גדול ורחב ומוקף במסלול ריצה שחווה אירועים היסטוריים. האצטדיון של הרטה היה לי משל לעיר עצמה. אצטדיון מתוקתק ומסודר, נגיש ויעיל, אך רחוק ורחב ומנוכר. אין ספק שלמסלול הריצה שמסביב יש משמעות בחוויה של הצופה. המגרש נראה כמו אי ירוק ומלאכותי באמצע האצטדיון, שבו משחקות שתי קבוצות אפורות לגמרי. בדקה הראשונה, סלמון קאלו רץ בערך שלושים וחמישה מטרים אל עבר רחבת השער, ובכדור רוחב השאיר את הארגוצ'י בודד כדי להבקיע. והגול המהיר הזה היה התגשמות כל החלומות של הרטה ברלין באותו רגע. באותו רגע כאילו כל האצטדיון הבין שלמשחק הזה אין טעם כבר. באותו רגע האי הירוק הפך מאצטדיון כדורגל למגרש פינג פונג עצום שבו בועטים את הכדור מחוף אל חוף. באותו רגע לקחתי שלוק מהבירה והבנתי שהאצטדיון הפך מאצטדיון כדורגל לפאב עם טלוויזיה מקרטעת שמשדרת משחק מליגה זניחה בגרמניה.

ערפל

במחצית השנייה ערפל כיסה את האצטדיון. ורבבות אוהדי אינגולשטאט שעד לפני חצי שעה ראיתי מנופפים דגלי ענק נעלמו מעיניי. גם יציע הכבוד, עמדת התקשורת, יציעי המשפחות, וספסלי הקבוצות נראו מטושטש. לא הייתי מתאר מזג אוויר יותר מתאים לאווירת הפאב עם הטלוויזיה המקרטעת שנחה על האצטדיון. הצמדתי את ידיי אל גופי וניסיתי להתחמם. הבירה נשארה קרה כאילו יצאה הרגע מהחבית. חשבתי על אוהדים של קבוצת כדורגל כזו, הרטה ברלין. חשבתי על ברלין.

זרקורי על מאירים את המגרש במאולץ, סדרן מתלבט אם להשען על מעקה המדרגות, מושבים מקופלים ריקים מבני אדם, שריקת הסיום. אחת אפס. יצאתי מהמגרש וערפל כיסה גם את כל הדרך חזרה. הפעם הקרון היה עמוס. עמדנו צפופים אחד בתוך השני כנתינים לפסי הרכבת. כל אחד שם את פיסת ידו כדי להתייצב מעט בעצירות הרכבת. לא הצלחתי לאהוב אותך, הרטה ברלין, אך אולי ככה את. מה את צריכה מאהבים.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח