הניצחון של מכבי חיפה היום היה אחד המרגשים שאני זוכר. אולי בגלל היריבה הפתח תקוואית, שבאופן מסורתי מהווה מוקש, או כי תמיד כיף לנצח כשגיא לוזון על הקווים. זה בטוח קשור לסיפוק האדיר אחרי הדומיננטיות האבסולוטית במחצית השנייה, שבאה לידי ביטוי לא רק בהחזקה סתמית של הכדור, זו שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות, אלא גם בהנעה נכונה, שוטפת וחכמה שלו. וכמובן, דפיקות הלב בדקה ה94 וג'וש כהן אחד, שפעם נוספת עושה את ההבדל.

למרות ההתרגשות האדירה, כדי לא לנחס את ההמשך וגם במטרה לחלוק כבוד לשורשים הפולנים שלי, אתמקד דווקא בסימני השאלה שהמשחק העלה עימו.

די לחכמוניזם

הראייה החזקה ביותר לנוכחותו של שופט כדורגל טוב היא יכולתו להיות רואה ואינו נראה. לסיים תשעים דקות מבלי שאיש הבחין בו. אלי חכמון, מעצם היותו, מהווה פרדוקס לתכונה הכל כך חשובה הזו. פעם נוספת הוכיח חכמון שהרבה יותר חשוב לו להיות צודק מאשר חכם, ואם אפשר להיות צודק בריבוע – מה טוב. הדרמטיות המוגזמת בניהול המשחק והתאטרליות הראוותנית, שבאה לידי ביטוי בכל שריקה ותנועת גוף של השופט, הופכת את המשחק בניהולו לכמעט בלתי נסבל לצפייה.

אין פסול בשופט שחי את המשחק, וכמובן שיש צורך לנהל אותו ביד רמה, אבל התנהלותו של חכמון משדרת כולה אגו נפוח וצורם, כאילו בכל דקה מתעקש להזכיר לכל הנוכחים במגרש מי האיש הכי חזק על הדשא. מהלכו הטבעי של המשחק ושטף ההתרחשות משניים בעיניי חכמון בהשוואה לשליטתו הטוטאלית במתרחש. הדבר בלט במיוחד בתרגילי הקרן של מכבי חיפה, שסוכלו פעם אחר פעם על ידי השופט בשל התחלת המהלך עשירית שנייה לפני שהוא הרגיש בנוח, וזאת למרות השריקה שנשמעה ושחקני מכבי פתח תקווה שכבר היו מוכנים בעמדות.

המומנטום שאבד גם הוא כנראה לא משמעותי בעיני חכמון, שמתעקש לעצור את המשחק לזמן ממושך בכל פעם שיש צורך לשלוף כרטיס. חכמון מנצל את העצירה כדי להתקרב לזירת האירוע, לעמוד ממש על פרצופו של השחקן שנגדו נשרקה העבירה, להניף את הכרטיס אל על ולהישאר עוד כמה שניות בפוזה הדרמטית – רק כדי לוודא שהמסר עבר.

מכת ברק

ברק בכר צריך לעמוד בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג עבור כל דקה שעומרי גלזר שיחק השנה. לא ברור, בלשון המעטה, מה ראה המאמן הירוק באימונים שגרם לו לשנות את דעתו. ג'וש כהן הפגין שוב יכולת אדירה, אבל העליונות שלו בכל פרמטר על עומרי גלזר בכלל לא קשורה לפנדל הנהדר שעצר השוער האמריקאי. עצם הנוכחות של כהן בין הקורות היא כמו חפיסת כדורי הרגעה עבור ההגנה התזזיתית מלכתחילה של מכבי חיפה.

משחק הרגל הלוקה בחסר של גלזר בולט במיוחד בהשוואה ליכולת הנהדרת של כהן לשחרר את הקבוצה מלחץ גבוה של היריבה. קור הרוח, הדיוק במסירה והיכולת לייצר מצבי הבקעה בבעיטת שוער אחת, הופכת את כהן לנכס עבור הקבוצה. וזה כמובן בלי לדבר על עבודת הידיים הנהדרת, המיקום והיציאה המהירה מהמקום שחסכו למכבי חיפה ארבעה שערים בשני המשחקים האחרונים.

קיצוני ימני

הספסול של ארנסט מאבוקה והלחמתו של רז מאיר להרכב הוא אולי השינוי הקיצוני ביותר שבכר היה יכול לבצע בהרכב, מבלי לשנות מערך. למרות היותו של מאיר שחקן התקפה במקור, הוא מהווה את האנטיתזה המושלמת למגן הקמרוני – משחק הגנה קשוח ואיכותי, לעומת אפרוריות התקפית.

המשמעת ההגנתית והתזמון בתיקולים של מאיר הופכים את הקו הימני של חיפה לשקט, אולי שקט מדי, כאשר חוסר היכולת שלו להוביל את המשחק קדימה ולייצר מומנטום התקפי זועק לשמיים בהשוואה לאיכויות האופנסיביות של מאבוקה. הפעולה הנפוצה ביותר של מאיר לאחר קבלת הכדור בחצי המגרש של היריבה היא נגיעה, סיבוב במקום, ופס אחורה לרודריגז או עפרי ארד. הוא מתקשה מאוד ביצירת שטח או הכנסת כדור חכמה שמבטלת את קו ההגנה של היריבה, אך מחפה על כך בעקיפה טובה וכניסות מהירות לאורך הקו.

אם יצליח לשפר את הדיוק במסירה האחרונה, לאחר קבלת הכדור בעמדת מפתח, יתקדם צעד משמעותי בהפיכתו למגן ימני לגיטימי עבור קבוצה ששואפת לאליפות. עד אז, ובהנחה שהשינוי המיוחל לא יגיע בשבועיים הקרובים, מחלקת הסקאוטינג של מכבי חיפה לא יכולה להיות רגועה עד שתמצא אלטרנטיבה ראויה, בעמדה לא פשוטה לאיוש זר.

קפיצת ראש

הזכייה באליפות עבור מכבי חיפה מקבילה לקפיצת ראש לבריכת מים קרים באמצע דצמבר. צריך דם קר, ריכוז טוטאלי, ובעיקר, כולם יודעים שלא קופצים לרדודים. חוסר העומק במים ההתקפיים של מכבי חיפה הופך את הקפיצה למסוכנת במיוחד עבורה. ברק בכר מתהלך לו על חבל דק ורעוע, כאשר עייפות החומר וחוקי הטבע נושפים בעורפו.

בהינתן שרוקאביציה שומר על כשירות ויכולת גבוהה, אפשר לצלוח את הקפיצה. אבל ברגע שהחבל ימתח מעט יותר מדי, והאוסטרלי יאבד ולו במעט את הקילר אינסטיקט, או סתם ימתח שריר בעצמו, מכבי חיפה תגלה מהר מאוד כמה כואב זה לקפוץ ראש ישר לתוך קיר בטון. או במילים אחרות- קבוצה ששואפת לקחת אליפות, לא יכולה לסיים את הקיץ עם חלוץ איכותי אחד בלבד בסגל, ובוודאי לא יכולה להרשות לעצמה לשלוח את החלוץ המחליף היחידי שלה חזרה למחלקת הנוער באמצע העונה.

פה זה לא שכונה

בעיטת כדור עונשין היא אולי הפעולה היחידה במשחק כדורגל שאמורה להיות חסרת כל רגש. המפתח הוא בניתוק מהמתרחש במגרש ובחזרה לתבניתיות הרובוטית שתורגלה אין ספור פעמים. הדבר היחידי שהשחקן צריך לחשוב עליו הוא איך הכדור הולך רק לכיוון אחד, פנימה.

הבלגן במכבי חיפה סביב זהות הבועט הכניס רעש מיותר למערכת, ולראשו של הבועט עצמו. רעש ששיבש את הלך הפעולה הרובוטית ויכול היה להוביל רק לתוצאה אחת – החמצה. המונולוגים המרגשים על הפירגון ההדדי ושחקנים שמרגישים "חמים" ורוצים לבעוט משדרים חובבנות גרידא.

עם כל הכבוד לבכר בכר, בקבוצת כדורגל יש בועט פנדלים ראשון אחד, ולא שלושה כפי שהמאמן הירוק מסביר. הצוות המקצועי חייב להגדיר מי לוקח את הבעיטה, לתרגל זאת באימונים ובמידה והוא נמצא על הדשא, לא לחרוג מכך. האלתור וחוסר הסדר הזה רק מקשה על ביצוע הפעולה המלחיצה ביותר בסיר הלחץ שהוא מכבי חיפה.