נושא הזרים בליגת העל הפך לאחת הסוגיות המרכזיות בבניית הסגלים בשנים האחרונות, בעיקר בגלל הקושי בהחתמת שחקנים חדשים מעבר לים. אמנם תקציבי הקבוצות הצמרת בישראל נסקו באופן משמעותי, אבל נראה שביחס לשאר הליגות המקבילות אלינו באירופה, ההתקדמות שלנו איטית יותר.

מעבר ליעד הלא אטרקטיבי, בעלי הקבוצות עדיין מקובעים לשחקנים שנמצאים ללא חוזה או שקבוצתם תסכים למכור אותם ללא דמי העברה, דבר שכמובן מרחיק את השחקנים הטובים מליגת העל.

בעיה גדולה לא פחות היא התחלופה הגדולה של השחקנים הזרים. במקום להפוך לליגת פיתוח אירופית שתכניס כסף לקבוצות בישראל ובמקביל גם תשפר את המותג של ליגת העל, ישנו חוסר סבלנות די קיצוני לזרים, שלרב משוחררים תוך עונה או חצי עונה. רק לשם השוואה, אם ניקח ליגות שסמוכות אלינו בדירוג אופ"א, ניתן לראות שליגת העל בעשור האחרון מכרה שחקנים בשווי של 129.52 מיליון יורו בעוד הליגות בפולין (223.1 מיליון יורו), בשבדיה (247.99 מיליון יורו) ובסקוטלנד (262.65 מיליון יורו) מכרו שחקנים בסכום כפול.

וכמובן שהקושי הגדול ביותר הוא בהחתמת חלוץ זר. כיום כמעט בלתי אפשרי לקבל חלוץ בהעברה חופשית שיספק מספרים כבר בעונה הראשונה, במיוחד שליגת העל ידועה כליגה עם ממוצע שערים נמוך במיוחד באופן יחסי לאירופה. בעשור האחרון רק שלושה שחקנים זרים חצו את רף 15 השערים בליגת העל – ולדימיר דבאלישווילי, פדרו גלבאן ו-וידאר קיארטנסון, שנרכש בסכום שיא (שעדיין לא נשבר בישראל) של 3.5 מיליון יורו ומעטים אלו שהצליחו לענות על הציפיות בשלב מוקדם.

נראה בלא מעט מקרים שלא הייתה מחשבה בהחתמת זרים וחלוצים בפרט בכדורגל הישראלי. כדי להבין אילו שחקנים הגיעו לכאן בדקתי את כל שחקני ההתקפה שנחתו בישראל החל מעונת 2009/10 עד עונת 2018/19 על פי שני פרמטרים בלבד – כמה הם כבשו בעונה (או בחצי עונה) האחרונה שלהם לפני שהגיעו לישראל ועם כמה גולים הם סיימו את העונה הראשונה בליגת העל וחילקתי אותם לארבע קטגוריות שונות – מפתיעים, מאכזבים, שחקנים ששמרו על מספרים גבוהים ושחקנים שלא הצליחו לייצר מספרים.

 

עם המספרים באים המספרים

רשימת השחקנים הנוכחית יכולה להראות את ההיגיון הבריא של שחקני ההתקפה, אם שחקן ייתן מספרים במקום אחד, הוא יכבוש מספק דומה של שערים במקום אחר, ואולי מסבירה הצלחה יחסית של חלוצים בסגנון של דבאלישווילי, קוראץ' ופריצה ומוכיחים שגם חלוצים גדולים פיזית יכולים להצליח בישראל כל עוד יש איכויות נוספות מלבד המדדים הפיזיים.

בנוסף, בטבלה יש שני שחקני קישור, רובן ראיוס והאריס מדוניאנין שהגיעו כשחקנים בולטים ואף פרחו בעונתם בראשונה בישראל, אך מאז הם לא הצליחו לשחזר את המספרים האלו. האקס של מכבי תל אביב יכול לומר לזכותו שהפך לשחקן אחורי יותר מאז עזב את ישראל, לראיוס יש אליבי פחות מוצדק, מכבי חיפה בנתה קבוצה לאליפות בעונת 2014/15 וכבר במשחק הראשון של העונה (ובסמי עופר) התפוצץ הספרדי עם צמד שערים ועוד שני בישולים, אבל מאז הקסם של האצטדיון החדש ושל הקשר ההתקפי החל להתפוגג בהדרגה עד שרוני לוי בחר לשחרר אותו, כדי שיאמן אותו שוב בקפריסין כעבור עונה אחת בלבד.

השחקן היחיד שמקומו ברשימה מוטל בספק הוא ג'וד נוורו. החלוץ הניגרי הגיע במקרה מהליגה השנייה בדנמרק עם ארבע כיבושים בלבד ובליגת העל כבש שבעה שערים. הסטטיסטיקה התיישרה עם השנים ומאז 2016 כבש החלוץ חמישה שערים בלבד, כאשר ארבעה מהם היו בהפועל מרמורק בחצי העונה שעברה וכיום הוא בהפועל רמת גן, שאולי עשתה עסקה לא רעה, אבל נוורו לא שייך לרמות של ליגת העל.

 

המאכזבים

כאשר שואלים אתכם מי הזר המאכזב בשנים האחרונות, כנראה שאולי תענו יאניס אנסטיס שספג חמישייה מבישה בזאגרב, או בכלל מרסלו שהפך לכתם הגדול ביותר של ג'ורדי קרויף במכבי תל אביב. אם אפשר ללכת רחוק, ניתן להתייחס גם לדודו סראנסה, כוכבה של צסק"א מוסקבה ונבחרת ברזיל לשעבר ששוחרר ממכבי נתניה ללא הופעה אחת בליגת העל, אבל כנראה שאף אחד לא היה עונה יורו לאמין.

לאמין הוא ככל הנראה ההוכחה שאין באמת חוקים בצירוף זרים. הוא הגיע בעיתוי המושלם לבני יהודה, שחקן כנף סנגלי בן 24 שחתם כבר לפני פתיחת העונה אחרי 18 שערים בליגה הארמנית והופעה אחת בינלאומית נגד מקסיקו בשנת 2010. זה היה בינגו של הנהלת הכתומים ואותו שחקן שהגיע באותה עונה יחד עם טוני וואקמה, היה צריך להיות יותר וואקמה מוואקמה.

הציפיות הגיעו לשיא אחרי המחזור הראשון בו כבש את שערו הראשון (והיחיד) בישראל עם 0:1 קטן על אשדוד והרכש החדש לא התבייש ואמר שבני יהודה יכולה לזכות העונה באליפות, אך משם הכל התרסק – הקבוצה לא צברה נקודות, לאמין לא בא לידי ביטוי והקבוצה ירדה ליגה מהמקום האחרון.

שמות בולטים נוספים הם פיטים אזמי, שפרח בליגה הנורבגית והיה חלק מהרכש היקר והנוצץ של טור-כריסטיאן קרלסן ורנה מולנסטיין. החלוץ לא מצא את הרשת בעיקר בגלל שירד לספסל עם בואו של גיא לוזון ושוחרר באופן מידי, בסארט עבדורחימי, שסומן כאחד הכישרונות הגדולים ביותר שהגיעו לישראל ובשל בעיות משמעת הפועל תל אביב הייתה רק תחנה אחת בדרך להידרדרות הלא הפוסקת של הצפון מקדוני, אוסקר סקאריונה, שהגיע כסוג של יורש של זהבי והנסיגה הקיצונית שלו שווה טור בנפרד וכמובן קאיו אלבס, ששלט בליגה השוויצרית ובישראל בקושי הצליח לדחוק מחמישה מטרים.

קשה להתייחס בצורה ממוקדת לקשת כה גדולה של אכזבות שהגיעו אמנם אחרי מחשבה, אך כמעט כולם כשלו באופן גורף. אבל ברמת המאקרו יהיה אפשר לחלק את הסיבה לשלושה חלקים: המספרים לא תמיד מבטיחים שאותו שחקן יצליח, בעיקר אם מדובר בעונת שיא של אותו חלוץ. כמובן שזה הימור חיובי ללכת על חלוץ כזה, אך אין לדעת אם ישמור על אותה רמת כושר.

בנוסף הגיעו לפה לא מעט שחקנים שלא מתאימים לליגת העל. באים לפה לא מעט חלוצי רחבה שלא יכולים לבוא לידי ביטוי. בישראל צריך לשחק על שטח, לעשות תנועה וליצור מצבים איכותיים של אחד על אחד ולבסוף כנראה שלפעמים מדובר פשוט בחוסר איכות. הגיעו לפה המון חלוצים שפרחו בליגות קטנות ופשוט לא הסתדרו עם הרמה של ליגת העל.

נריוס ואלסקיס, שנחשב לשחקן ליגה לא רע, לא התקרב לכמות הכיבושים שלו בליטא, איברהים שאייבו ללה הבקיע לא פחות מ-17 שערים בליגה הדנית השנייה לפני שהגיע לבני סכנין והפך לכמעט ולא רלוונטי, כמוהו גם מקסים סקאביש שהגיע להפועל כפר סבא כאשר היה מלך השערים הזמני בליגה הבלארוסית, אך בקבוצה מהשרון בכלל לא מצא את מקומו בהרכב.

אותם שחקנים אולי מצביעים על הקושי הרב להחתים שחקנים ראויים גם אם הם מוכחים, וכיום מאוד קשה לנתח אם שחקן התקפה זר ישתלב בליגת העל, לא משנה כמה הוא כבש ומאיזו ליגה הוא הגיע. למרות הכישלונות, חיפוש שחקנים עם מספרים טובים, עדיין תהיה הדרך הטובה ביותר, גם אם בחלק מהמקרים היא תסתיים בצורה מאכזבת.

המפתיעים

 

כאן ניתן לראות את החלום של הנהלה ממוצעת בקבוצה ישראלית, שחקן שהצטרף במקרה והפך לבינגו של ממש ואולי אפילו למכרה זהב בעתיד. הבולט והמוצלח הוא סטפן שצ'פוביץ' הסרבי שהושאל לעכו בגיל 21 באמצע חודש ספטמבר וכבש לא פחות מ-13 שערים בעונתו הראשונה ומשם כבר עבר לשחק בליגה הספרדית ובסלטיק. בנוסף, אי אפשר שלא התייחס לטוני וואקמה, שנכנס אולי לרשימה בגלל מה שעשה מאוחר יותר.

חשוב מאוד לזכור כי מדובר כאן בסטיית תקן ואסור לפתח מודל ולחפש כאן מודל משותף לאותם שחקנים, כמעט בכל המקרים הסיפור נגמר בשחרור אחרי חצי עונה בלבד וגם אם היינו מפספסים את וואקמה או את בצ'יראי במטרה לצרף שחקנים מוכחים יותר, ככל הנראה היו כאן יותר הצלחות בהקשר לשחקני התקפה זרים.

אם בכל זאת צריך לחפש מכנה משותף, אפשר להתמקד קודם במה שהם לא – אף אחד מאותם שחקנים לא הגיע מהליגות הבכירות באירופה, אלא מליגות מקבילות ואף פחותות יותר מישראל, ולמעשה אפשר במידה מסוימת להפריח את המיתוס ש"שני שערים באנגליה שווים עשרה בישראל" ולחפש דווקא את החלוצים הרעבים שרואים בישראל קפיצת מדרגה, גם אם לא הייתה הצלחה גדולה קודם.

 

שמרו על סטנדרט נמוך

 

 

כנראה שנעשה כאן עוול למספר שחקנים – חלקם נתנו עונת פתיחה לא רעה בכלל ובנוסף יש כאן גם מספר קשרים, לכן צריך לציין שמדובר ברשימה סטטיסטית בלבד ולגבי שחקני הקישור ברשימה, למרות שהם לא חלוצים הם בעלי אוריינטציה התקפית וגם מהם ציפו לכבוש בכמות גבוהה יותר.

אם בוחנים מדוע אסור לקחת את הטבלה הקודמת כמודל, כל התשובות מופיעות בטבלה הגדולה מכולן בפער ניכר. קשה להתייחס באופן פרטני לזרים שמופיעים כאן, בשל הכמות הגדולה, אבל מדובר בהחלט בבשורה מדאיגה מצד המועדונים, שעדיין מאמינים כי תהיה הצלחה אצלם, למרות יכולת מאכזבת של אותו שחקן בדיוק לפני שנה.

שחקנים זרים באים ועוזבים בצורה פשוט לא הגיונית, ובסופו של דבר המועדונים נפגעים לא רק מקצועית, אלא גם כלכלית. בעלי קבוצות יוכלו לצרף זרים עם שכר כפול או אפילו לשלם דמי העברה באותו סכום של שלושה שחקנים זולים.

מעבר לכך, בעיקר במועדונים גדולים, ישנה מחשבה אמיתית לצרף דווקא שחקן אחרי תקופה לא טובה, בגלל שקודם לכן היה בכושר שיא. בשנים האחרונות היה אפשר לראות שחקנים כמו סטפנוס אתנסיאדיס, מיכאל קרמר, ארון אולנרה וסוטיריס ניניס מגיעים לישראל בגלל קורות החיים ולאו דווקא בגלל קלטת הביצועים וגם כאן זה נגמר בכישלון גדול.

מקרים אלו ניתן לסכם בצורה הטובה ביותר עם אותו משפט שמשה חוגג צוטט במהלך העונה שעברה: "מכרו לי השנה שוודוץ יותר טוב משכטר, שאולנארה יותר טוב מיעקובו ושאנאן זה עלי מוחמד החדש ואני נשאבתי לזה".

 

אז מה הפיתרון?

לפגוע בשחקנים זרים נחשב לדבר מאוד קשה בכל העולם, ואין ספק שבישראל אפילו קשה יותר להחתים שחקנים איכותיים, לכן כמות הציפיות מאותם זרים לא צריכה להיות גבוהה כל כך וכפי שציינתי קודם, ליגת העל צריכה להיות ליגת פיתוח ולתת זמן לשחקנים הזרים.

קוסטדין האזורוב כבש בעונתו הראשונה בישראל 4 שערים בלבד ולאחר שנה כבש 14, אוונס קנגווה כבש גם הוא רק 4 גולים בשנה הראשונה ולאחר מכן העלה את מאזנו ל-11, לארי קאיודה כבש 13 שערים אחרי עונה אחת בלאומית וטוני וואקמה הגיע למאזן דו ספרתי של כיבושים רק בעונה השלישית בליגת העל.

מנגד היו גם מספר שחקנים מפוספסים כמו אורלנדו סה שהבקיע 17 שערים בליגה הבלגית אחרי שעזב את מכבי תל אביב, ברנרדו ואסקונסלוס ששיחק בהפועל באר שבע וכבש 18 גולים בקפריסין, מילאן בויוביץ' מסכנין שסיים עונה בסרביה עם 17 גולים, לאסלו לאנצ'ה שהצטרף לאחר עונת האליפות של קריית שמונה הבקיע לא פחות מ-22 שערים בליגה ההונגרית לפני שנה, בלסינג אלקה, שאמנם נמכר בסכום די גבוה ממ.ס. אשדוד, כבש בעונה שעברה 13 גולים בלוצרן השוויצרית ואמור להימכר בשנה הקרובה במספר מיליונים וכריסטיאן דנאלאצ'ה, שלא השתלב בסכנין, הפך תוך עונה למלך השערים בסין.

כשחושבים על הזרים הטובים ביותר ששיחקו בליגת העל לאורך השנים ניתן לראות שכמעט כולם שיחקו כאן יותר מעונה אחת והם לא בהכרח היו בשיאם בעונה הראשונה. לכן כדי לעלות את רמת הזרים בישראל צריך להשקיע סכומים גבוהים יותר, או לתת יותר זמן לאותם שחקנים – בלי אחד מהשניים דבר לא יעבוד ורק יגביר את הגעגועים לזרים האיכותיים ששיחקו בישראל בשני העשורים הקודמים.