הטור דה פראנס הסתיים ביום ראשון בפריז עם מנצח מפתיע. לפני שאני נכנס לניתוח מעמיק של הטור, רציתי לעבור על הרוכבים והסיפורים שאהבנו במרוץ, אלה שלא אהבנו והמפתיעים ביותר.
מה אהבנו?
גריינט תומאס. לפני שלושה שבועות לא ציפיתי שאכתוב שניצחון של רוכב סקיי יהיה משהו שאנשים אוהבים, אבל תומאס הוכיח אחרת. הוולשי הגיע לטור דה פראנס אחרי שנתיים שבהן לא סיים גרנד טור. תומאס תמיד היה רוכב שמועד לפציעות אבל השנה הוא הצליח לשמור על עצמו. מעבר להיותו שלם אחרי שלושה שבועות תומאס טיפס יותר טוב מכל רוכב אחר ולא קרס בשבוע השלישי כפי שקרה לסיימון ייטס בג'ירו. הסיבה המרכזית מאחורי ההצלחה של תומאס היא קבוצת סקיי, בכל שנה הקבוצה מסמנת הזכייה בטור דה פראנס כמטרה המרכזית שלה ומקצה לה את כל המשאבים. כיוון שסקיי היא הקבוצה הכי עשירה בביזנס זה גם עובד להם.
גריינט תומאס הוסיף עוד מימד לקריירה המגוונת שלו – אלוף בריטניה בנג"ש, זוכה מירוצי שבוע, מנצח במירוצים חד יומיים, מדליסט זהב אולימפי (במסלול) ועכשיו גם זוכה גרנד טור. מי האמין שככה תראה הקריירה שלו כשסיים במקום ה-139 מתוך 140 בטור דה פראנס 2007, כאשר היה הרוכב הכי צעיר במרוץ (הדירוג הכי גרוע אי פעם לזוכה עתידי).
היכולת של מתחרי הג'ירו. השנה הטור דה פראנס נדחה בשבוע בעקבות המונדיאל. כנראה שההשפעה הכי גדולה של הדחייה הזו היא העובדה שטום דומלן וכריס פרום הצליחו להתאושש מהמאמץ של הג'ירו. דומלן רכב כמעט מושלם כל המרוץ, הוא ניסה לתקוף אבל הוא לא מטפס אקספלוסיבי וזה היתרון שלתומאס היה עליו. פרום אומנם לא היה בשיאו וראינו את זה בעיקר בקטע הקצר (קטע 17) אבל הוא עדיין טיפס יותר טוב מרוב המתחרים שלו והנג"ש שלו בקטע 20 היה ממש כמו בימים הטובים. עבור כל רוכב אחר פודיום היה הישג יוצא מן הכלל, בשביל פרום זו סוג של אכזבה.
פרום דיבר המון על הדאבל של הג'ירו והטור, הוא רצה לזכות בשניהם באותה השנה וגם אחרי המרוץ אמר שזה אפשרי. ההיסטוריה מראה שחלון האפשרויות הבא יהיה רק ב-2026: דומלן ופרום היו הראשונים שעשו פודיום גם בג'ירו וגם בטור מאז מרקו פנטאני ב-1998. הפעם האחרונה ששני רוכבים סיימו על הפודיום בשני המרוצים הייתה 1994 – שנות מונדיאל (ב-2022 המונדיאל ייערך בחורף, באסה).
ג'ון דגנקולב מנצח בקטע התשיעי. בגדול – הקטע התשיעי היה אולי הכי מבדר בטור. קטע שדימה את מרוץ פריז-רובא עם מקטעי האבנים המשולבות ואפילו הסתיים מחוץ לולודרום המפורסם. רוב רוכבי ה-GC יצאו ממנו בשלום והקרב האמיתי היה על הניצחון בקטע שנחשב ליוקרתי מאוד. ג'ון דגנקולב שזכה ב-2015 בפריז-רובא ניצח את הקטע מבריחה מאוחרת והשאיר את ואן אברמט מאחור. דגנקולב לא שלט בעצמו אחרי הקטע ולא הצליח להכיל את האושר
ב-2016 דגנקולב נפצע בתאונת אימונית נוראית עם עוד חמישה חברים לקבוצתו Giant-Alpecin וכמעט איבד אצבע (ארבעה מתוך השישה רכבו השנה בטור, בארבע קבוצות שונות). מאז הפציעה דגנקולב לא חזר לעצמו ולמעשה הניצחון בקטע הזה היה הניצחון הראשון שלו במרוץ WorldTour מאז הפציעה. עם הניצחון הזה דגנקולב נכנס לרשימה יוקרתית של רוכבים שניצחו קטע בכל גרנד-טור. לריאיון המרגש.
גרג ואן אברמט עם החולצה הצהובה. ואן אברמט קיבל את החולצה הצהובה אחרי הנג"ש הקבוצתי בקטע השלישי וכמו ב-2016 הוא תקף עם החולצה הצהובה, השנה יותר מפעם אחת. בקטע ה-9 הוא כאמור היה חלק מהבריחה המאוחרת והמוצלחת עם ג'ון דגנקולב ואיב לאמפרט. לאחר יום המנוחה ואן אברמט תקף גם בקטע העשירי שהיה בכלל הררי. הוא קורא לזה "לכבד את החולצה הצהובה", אני קורא לו תותח. לדעתי ואן אברמט היה ראוי לזכות ב"רוכב האגרסיבי" של המרוץ אבל היו לו 8 ימים בצהוב והמארגנים בחרו לצ'פר את דן מרטין (שגם לו ממש הגיע!).
המסלול. מארגני המרוץ לא ידועים כמהפכנים יוצאים מן הכלל אבל השנה הם הפתיעו. המסלול היה ממש נהדר. זה התחיל עם הסיום על הגבעה בקטע החמישי ובמור-דה-ברטאן בקטע השישי. המשיך עם הקטע התשיעי (שלפי כמות האיזכורים אולי אני צריך לכתוב עליו טור נפרד). החצץ בקטע העשירי. קטעים 11 ו-17 שהיו קטעים הרריים קצרים ושניהם הסתיימו בטיפוסים שהטור לא כלל מעולם. קטע 14 עם העלייה התלולה לפני הסיום במנדי. קטע 19 עם שני הטיפוסים האגדיים של הפירנאים והנג"ש האישי היחיד שהיה קצר (יחסית) ומאוד טכני. השיא היה כמובן באלפ דואז הנהדר ולדעתי הקול דה פורטה (Col de Portet), הפסגה שבה הסתיים הקטע ה-17, הוא טיפוס שיכול להתפתח להיות ה"אלפ דואז של הפירנאים".
לוסון קראדוק. כבר הרחבתי על קראדוק בשני סיכומי הביניים ולא אוסיף הרבה. קראדוק רכב מהקטע הראשון עם שכם שבורה אבל סיים את המרוץ. קראדוק אירגן תרומה של מעל 240,000 דולר לשיפוץ ולודרום שנפגע בעקבות הוריקן. מעבר לצדקה ולמאבק הפיזי קראדוק גם קיבל את הכבוד להיות הרוכב האחרון בדירוג הכללי – מקום 145. הרוכב האחרון בדירוג נקרא ה"Lanterne Rouge" וקראדוק נהיה הרוכב הראשון בהיסטורית הטור שדורג אחרון מהקטע הראשון ועד האחרון.
מה לא אהבנו
הפציעה של ניבאלי. לדעתי הרגע הכי קריטי לזכייה של תומאס היה כשניבאלי נפל באלפ דואז בגלל אותה רצועת מצלמה של צופה. אחרי הנפילה ניבאלי עלה הכי מהר את החלק האחרון של האלפ דואז ועוד עם חוליה שבורה בגב. אולי גם ניבאלי בריא לא היה עוצר את הטור המושלם של תומאס ושל סקיי אבל הוא לבטח היה מקשה עליהם הרבה יותר. ניבאלי כבר נותח וכנראה שיחזור כבר לוואלטה, אני רוצה לראות אותו זוכה באליפות העולם בספטמבר.
מוביסטאר. קבוצת הWorldTour הספרדית היחידה יצאה מהטור עם זכייה בקטגוריה הקבוצתית, ניצחון בקטע ושני רוכבים במקומות 6 ו-10. עבור המון קבוצות זה היה יכול להיחשב הצלחה כבירה אבל עבור מוביסטאר זו אכזבה. גם לנדה וגם קינטנה הם רוכבים שצריכים לכוון לפודיום, האסטרטגיה של מוביסטאר לא היה טובה למשך כל המרוץ. רק פעמיים ראינו מהם משהו טיפה יעיל – ולוורדה שעזר לקינטנה קצת בקטע ה-17 והרוכבים שיצאו לבריחה והכינו את הקרקע למתקפה הארוכה של לנדה יומיים לאחר מכן. אם מוביסטאר היו מגדירים רוכב מוביל אחד לטור אולי הם היו מצליחים יותר. עכשיו הם שולחים את כל השלושה גם לוואלטה ועוד מצרפים כנראה את קאראפז.
הספרינטרים. שיא העונה של כל ספרינטר טוב הוא הטור דה פראנס. חרוננווגן, גביריה וקיטל באו לטרוף את הספרינטים. יחד עם גרייפל, קיטל, דמאר, קולברלי, דגנקולב, לאפורט, קבנדיש וקריסטוף (וכמובן שגם סאגאן) קיבלנו רשימה ענקית של ספרינטרים שהבטיחה שכל קטע מישורי יהיה מלחמת עולם. בפועל קיטל וקבנדיש איכזבו וגם לא עברו את קטע 11. גרייפל, גביריה וחורננווגן נשרו בקטע 12 ואחרי הפציעה של סאגאן בקטע ה-17 נשארנו עם דרג ב' של הספרינטרים. ספרינט בין לאפורט ודמאר לא ממש שייך לטור דה פראנס. לפחות יצא מזה ניצחון מרגש של קריסטוף בפריז.
מי הפתיע
סטיבן קראוסוויק ופרימוז' רוגליץ'. כתבתי על הסיפור של רוגלה בהרחבה לפני המרוץ (כאן) וציפיתי שיעבוד עבור קראוסוויק. זה היה נראה לי מתכון לאסון כי חשבתי שקראוסוויק פשוט לא ברמה של טופ-10 ושרוגליץ' לא ידע לחלק את העבודה לשלושה שבועות. בפועל שני הרוכבים של LottoNL-Jumbo סיימו במקומות 4 ו-5 כשרוגליץ' הפסיד את הפודיום לפרום רק ברגע האחרון. קראוסוויק הצליח בפעם הראשונה בטור והיה נראה ממש קרוב ליכולת של פרום ודמלן. רוגליץ' טיפס יחד עם הטובים ביותר וגם בקטע 11 כשאיבד קצת זמן היה נראה שזה מהחלטה להישאר מאחורה עם ניבאלי, קינטנה וברדה ולא לבזבז את כל האנרגיה על הטיפוס הראשון.
דיברתי על קפיצת המדרגה שצריך לעשות בין רוכב של שבוע לבין רוכב של שלושה שבועות ונראה שרוגליץ' עשה אותה. מעכשיו לכל גרנד טור שהוא יגיע הוא אמור להגיע כמועמד לניצחון. אוסיף ואומר שהניצחון של רוגליץ' בקטע ה-19 היה מדהים וממש לא ציפיתי ממנו להשאיר מאחורה את כל הותיקים בירידה. עם הניצחון הזה רוגליץ' בעצם זכה קטע בכל אחד משלושת הגרנד טורים שבהם השתתף.
איגן ברנל. זה לא סוד שאיגן ברנל הוא הכישרון הצעיר הכי גדול בפלוטון, אבל היכולת שלו בהרים השאירה את כולם פעורי פה. ברנל טיפס יותר טוב מרוב רוכבי ה-GC. באלפ דואז הוא שבר את קבוצה של 20+ רוכבים לשמונה בלבד ובקטעים 17 ו-19 הוא ממש חיכה לכריס פרום כדי למשוך אותו קדימה. ברנל סיים במקום ה-15, כמעט 28 דקות אחרי תומאס. כשלוקחים בחשבון שבערך 22 דקות מהן היו במישורים (16 דקות בקטע התשיעי) המספרים ממש מראים שברנל הוא כבר אחד מעשרת המטפסים הטובים בעולם. בטור של השנה הבאה פרום יהיה כבר בן 34 ותומאס בן 33, ברנל עוד לא חגג 22 ואני חושב שהפוקוס של סקיי יעבור אליו בקרוב מאוד. אולי כבר בשנה הבאה נראה אותו מוביל את הג'ירו או את הוואלטה.
ג'וליאן אלאפיליפ. זה לא סוד שאלאפיליפ הוא רוכב טוב ו-ווינר לא קטן אבל אף אחד לא ציפה ממנו לזכות בדירוג המטפסים. זה התחיל בקטע העשירי אותו ניצח ואז הוא פשוט המשיך עם המומנטום והמשיך לצבור נקודות מקבוצות בריחה. הרוכב היחיד שאיים על אלאפיליפ הוא וורן ברגיל (שהיה מלך ההרים בשנה שעברה) אבל הוא לא ניהל נכון את המרוץ שלו והיה נראה יותר מבולבל מאשר חלש. אלאפיליפ הראה יכולות טיפוס שלא ראינו ממנו ברמה כזו גבוהה של מירוצים. אליפות העולם השנה תהיה מאוד הררית, אם אלאפיליפ ישמור על הכושר שלו אז עם הרגליים האלה ועם כישורי הירידה הנהדרים שלו הוא בהחלט צריך להגיע לאינסברוק כפייבוריט.