עונת 2015/16 בפרמייר ליג הייתה נקודת המפנה הכי חשובה בכדורגל האנגלי בעשור האחרון. הקבוצות הספרדיות שלטו במפעלים האירופיים ואם עד אז היה אפשר להישען על התירוץ שאיכות הליגה פוגעת בקבוצות הטופ 4 בליגת האלופות, הזכייה של לסטר פוצצה סופית את הבועה והמועדונים הגדולים הבינו – יש כאן בעיה.

הכדורגל של לסטר היה פשוט באופן מרגיז – מקום 18 בפרמייר ליג בהחזקת כדור, מקום 19 באחוזי מסירות ואפילו בבעיטות לשער הייתה רק במקום השביעי, ועדיין אף קבוצה לא הצליחה להתמודד מול ה-4-4-2 הלא כל כך מתוחכם של קלאודיו רניירי.

הקבוצות הגדולות ביצעו מהפכה – פפ גווארדיולה הגיע מבאיירן מינכן למנצ'סטר סיטי על חשבונו של מנואל פלגריני, אנטוניו קונטה חתם באלופה היוצאת צ'לסי אחרי שעברה את העונה הכי רעה שלה בעידן רומן אברמוביץ', ז'וזה מוריניו ניסה לשקם את מעמדו במנצ'סטר יונייטד אחרי 'השביתה האיטלקית' של שחקני צ'לסי אשתקד, שגרמו לפיטוריו בחודש דצמבר ויורגן קלופ כבר החליף את ברנדן רוג'רס בליברפול באוקטובר 2015. התהליך לאט לאט חלחל גם לקבוצות הקטנות וכאשר מסתכלים על כל 20 המאמנים שפתחו עונת 2015/16, שרדו מתוכם שלושה בלבד, מוריניו ורוג'רס שכאמור פוטרו במהרה ואדי האו מבורנמות', אותה מאמן עד היום.

כולם יודעים איך נגמרה העונה שלאחר מכן – אנטוניו קונטה הוביל את צ'לסי לאליפות שישית וסחף את הליגה עם שיטת שלושת הבלמים. למרות זאת, אנו נוציא את האיטלקי מהמשוואה ונתרכז בשלושה מאמנים בלבד, קלופ, גווארדיולה ומוריניו ולא כי מדובר בשלושת המאמנים הטובים בליגה (בוודאי לא האחרון), אלא בגלל האסכולות המנוגדות שהביאו לקבוצותיהם ויצרו אינטריגות יוצאות דופן.

אם נסתכל על המקומות בטבלה בעונת 2016/17 וגם ב-2017/18, מנצ'סטר סיטי, ליברפול ומנצ'סטר יונייטד לא היו קרובות אחת לשנייה ולכל אחת מהן היו מטרות שונות. אבל באותה תקופת זמן, במפגשים המשולשים בין המאמנים, הייתה מנצחת אחת כמעט ברורה ואפשר להשוות את הקרבות לזה של משחק הפוקימון. בקצרה למי לא שיחק את המשחק או מכיר את הסדרה, כל מאמן יכול לבחור פוקימון מסוג אש, מים ועשב, כאשר לכל אחד יש יתרון וחיסרון על האחר. אש מנצח עשב ומפסיד למים וכך הלאה.

בפרמיירליג, כל מאמן הביא את שיטת העבודה שלו לקבוצה והתוצאות מול יריביו היו כמעט זהות. היום ננתח את המפגשים המשולשים של מוריניו, גווארדיולה לקלופ בעונות 2016/17 ו-2017/18 דרך השוואת הפרמטרים המרכזיים שבהם כל אחד מהם דבק, בנוסף לתוצאות.

הערות

* אין בבדיקה חשיבות למשחקי בית ולמשחקי חוץ.

* שני המשחקים בין מנצ'סטר סיטי לליברפול ברבע גמר ליגת האלופות ב-2018 הוחשבו גם הם.

פפ גווארדיולה – ז'וזה מוריניו

קרב המאמנים המסקרן ביותר בתחילת העשור הקודם על הקווים של ריאל מדריד וברצלונה הגיע לעיר מנצ'סטר וגרם לציפיות גבוהות, אבל השניים, לפחות בעונה הראשונה, לא מימשו אותן. גווארדיולה ומוריניו סיימו את עונת 2016/17 במקומות השלישי והשישי בהתאמה ושנה לאחר מכן תפסו את שני המקומות הראשונים, אבל גם במקרה הזה לא היתה ממש תחרות.

ניתן לראות מהנתונים שפפ השיג מה שרצה – החזיק יותר בכדור באופן ניכר, הצליח לתרגם זאת לכמות שערים גדולה יותר וה-XG היה גבוה אפילו יותר. מוריניו, מנגד, נותר חסר אונים. הכדורים הארוכים קדימה לא היוו סיכון בגלל שרוב השחקנים נשארו בחלק האחורי כדי להתמודד מול משחק הפוזשן של סיטי וגם הניצחון שקלקל לגווארדיולה אליפות מוקדמת, לא גרם לשינוי של ממש.

ניתן להבין זאת דרך המיקום הממוצע של השחקנים באחד המפגשים ביניהם (קרדיט: WhoScored)

פפ גווארדיולה – יורגן קלופ

אם יש מישהו שהיה יכול למנוע ממנצ'סטר סיטי של 2018 עונה מושלמת עם ליגת האלופות בארון הגביעים זה היה יורגן קלופ. הגרמני של ליברפול הוא המאמן שניצח את גווארדיולה הכי הרבה פעמים (תשעה ניצחונות, אחריו מוריניו עם שישה) ואחרי אולה גונאר סולשיאר הוא מחזיק באחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר נגדו (רק מאמנים ששיחקו נגדו חמש פעמים ומעלה). לעומת מוריניו, קלופ ידע בדיוק איך לנטרל את החזקת הכדור של מנצ'סטר סיטי – בעזרת לחץ גבוה על הבלמים ולא לאפשר להנעת כדור בחלק האחורי.

הנתון המדהים ביותר בגרף הוא אחוזי החזקת הכדור של ליברפול, שוויתרה לחלוטין על הכדור בגלל שקלופ האמין ששום שחקן בעולם לא יכול לייצר יותר מצבים ממה שלחץ גבוה מסוגל. עם זאת, בשתי העונות האחרונות אחוזי ההחזקה בכדור של ליברפול עלו משמעותית במשחקים נגד מנצ'סטר סיטי (49%), עוד מעט נבין למה.

ז'וזה מוריניו – יורגן קלופ

המאצ' אפ הצמוד מהשלושה, אבל עדיין כזה שהסתיים בניצחון של מוריניו. קלופ שיחק לידיו של מנג'ר מנצ'סטר יונייטד לשעבר שהתכונן למשחק הלחץ הגבוה היטב ולעומת גווארדיולה, הבין שהנעת בחלק האחורי תגרום רק נזק ודאג ששחקניו ירחיקו כדורים כמה שאפשר, מכיוון שאי אפשר לבצע לחץ גבוה כשהכדור בחצי שלך. המשחקים לא היו יפים לעין ובאוקטובר 2017 מוריניו רשם שיא שלילי בקריירה כאשר קבוצתו החזיקה רק 38% מהזמן בכדור, אבל מוריניו הוא לא הסיפור. הפרגמטיות שלו מלווה אותו עוד מימי פורטו. הבעיה הייתה אצל קלופ.

ליברפול ב-2018 עשתה קפיצת מדרגה גדולה מבחינה מקצועית, אבל עדיין לא התקרבה לרמתה של מנצ'סטר סיטי והמשחקים מול יונייטד היו ההוכחה לכך. ליברפול עדיין התקשתה ליזום מול קבוצות צפופות והסתמכה על פעולות אישיות של מוחמד סלאח ופיליפה קוטיניו ולא במקרה איבדה נקודות ב-17 משחקי פרמיירליג. ללא ספק קלופ הוא המאמן שלמד הכי הרבה מכולם באותה תקופה – העונה המופלאה של גווארדיולה שיכללה את המשחק של ליברפול והתמודדויות מול מוריניו לימדו אותו איך לעצור קבוצות מהסוג הזה ואת התוצר המוגמר אנו רואים היום.

כמעט 100 כדורים ארוכים במשחק אחד. מוריניו השיג את מה שרצה (קרדיט: WhoScored)

מה הלאה?

כפי שנאמר קודם, נקודת המפנה של הפרמיירליג בעשור האחרון הגיעה ב-2016 ומאז החל תהליך שהסתיים בסוף העונה שעברה. פפ גווארדיולה למד המון ממשחק הלחץ של ליברפול וגם יורגן קלופ יישם לא מעט ממשחק ההתקפה של סיטי ונראה שהשניים מעט התאזנו והפכו לגרסה מתונה יותר של עצמם. בנוסף, הם הפכו לאייקוני תרבות עבור כל מאמני הכדורגל וקשה לשמוע על איש מקצוע שלומד ממאמנים אחרים יותר מהם.

לגבי מוריניו אנו ממשיכים לראות תהליך נסיגה. המנג'ר הפורטוגלי פתח בקיץ האחרון עונה ללא קבוצה לראשונה מאז 2001 ותקופת הצינון אותה העביר בכס הפרשן ברשת סקיי שינתה גם אותו. בטוטנהאם החליט לשחק משוחרר יותר ולאפשר ליותר שחקנים לצאת קדימה, שכן משחק ההגנה נפגע באופן משמעותי וקצב צבירת הנקודות עדיין לא משכנע. אנחנו כנראה זוכים לראות את שירת הברבור של מוריניו בפרמיירליג, אחרי שהפך למאמן מיושן, שאפילו לא מצליח לעבור את שלב שמינית גמר ליגת האלופות כבר שש שנים.

עם זאת, אסור לשכוח את תרומתו הטקטית של המנג'ר שזכה בשלוש אליפויות מרשימות לצ'לסי. גם קלופ וגם פפ מעדו מולו לא מעט, במיוחד במפגשים הראשונים, ומציאת הדרך של השניים לעצור אותו הייתה גורם מפתח בהתפתחות הנוספת שעברו הגרמני והספרדי כאשר בנו קבוצות כמעט מושלמות והצליחו לייצר את הכדורגל המתוחכם ביותר שזכינו לראות אי פעם.