מנג'ר של החיים – מבוא – ממכון וינגייט לניוקאסל

טור זה מתאר אירועים דמיוניים, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

***

כשסיימתי את קורס מאמני הכדורגל במרץ 2030 התרגשתי למדי, הרי עשיתי את הצעד הראשון בדרך לחלום הגדול ביותר שלי. למרות זאת, הדאיגה אותי העובדה שרוב הקבוצות בכדורגל הישראלי מחליפות מאמנים בתדירות גבוהה וגם המאמן החדש שממנים מגיע מקבוצה די סגורה של מאמנים שעוברים באותן תחנות בקריירה. לא עניין אותי במיוחד לעשות את המסלול הקבוע של הפועל קריית שמונה-מכבי פתח תקווה-הפועל כפר סבא-מכבי נתניה-בני יהודה. גרוע מזה, מאמן בכיר אמר לי שאדם כמוני יתקשה לחדור ל"קליקה" המצומצמת של אותם מאמנים ושהמקסימום שלי יהיה לאמן את הפועל הרצליה או הפועל רעננה. המסקנה העצובה – אין לי עתיד בכדורגל הישראלי.

לכן החלטתי לנסות את מזלי באנגליה. מובן שדירה בלונדון לא הייתה בהישג ידי, כי אין לי גרוש על התחת, אך לבסוף מצאתי את עצמי שוכר דירת חדר בניוקאסל בצפון הרחוק. לפני שהגעתי לא ידעתי כלום על העיר, חוץ מזה שקבוצת ניוקאסל יונייטד שוכנת שם. כעת גם למדתי שניוקאסל כל כך רחוקה מכל מקום מרכזי באנגליה, עד שהגבול עם סקוטלנד קרוב אליה יותר מאשר ליברפול.

אוהדי ניוקאסל
אוהדי ניוקאסל. קרדיט לדף האינסטגרם NUFC

 

מיד עם התיישבותי בעיר, התחלתי להציע את עצמי לכל מיני קבוצות חובבים באזור. הערכתי שכעבור כמה שנים ספורות אגיע אולי לליג וואן או לצ'מפיונשיפ ומכאן אוכל להתקדם לפרמייר ליג. לצערי, כל הקבוצות אליהן פניתי לא התלהבו למנות מאמן שלא אימן מעולם ובטח שלא זר. יום בהיר אחד באמצע חודש יוני אני מקבל מכתב במייל ממועדון הכדורגל של ניוקאסל יונייטד. מסתבר שבעלי המועדון, רוג'ר בייל, שמע שאני מחפש קבוצה לאמן ושמעולם לא התנסיתי באימון, ולמרות זאת, הוא היה רוצה שאאמן את קבוצת ילדים ג' שלו, קבוצת גילאי 12-13. אודה על האמת. לא רציתי לקחת את התפקיד, כי אין לי סבלנות לאמן ילדים, משום שהם פחות ממושמעים מבוגרים ונוטים להגיב רע להפסדים. מצד שני, לא הייתה לי עבודה מאז שהגעתי לפני כחודש, והבנק מתחיל ללחוץ. לבסוף, הסכמתי להצעה והתחלתי לעבוד ב-1 ביולי 2030.

השבועות הראשונים היו קצת קשים, בגלל מחסום השפה. אמנם אני דובר אנגלית טובה, אבל את המבטא הג'ורדי היה לי קצת קשה להבין. העונה החדשה יצאה לדרך באמצע אוגוסט ואין לי איך לתאר אותה חוץ ממושלמת: זכינו באליפות מחוז צפון מזרח (ליגות הילדים משוחקות לפי מחוזות בלבד) עם 80 נקודות מ-90 אפשריות. העונה השנייה הלכה קצת יותר קשה וסיימנו במקום ה-4, אבל זכינו בגביע המחוז ללא ספיגת שער.

לאחר שנתיים כמאמן קבוצת הילדים, בייל קידם אותי והציב אותי כמאמן קבוצת הנוער עד גיל 19, הקבוצה האחרונה בה עובר שחקן לפני שהוא מועלה לקבוצה הבוגרת, או לחילופין נמכר למקום אחר. הקבוצה הייתה במשבר והייתה במשך שנים שק החבטות של ליגת הנוער השנייה, ולו הייתה ליגה נמוכה יותר הייתה יורדת במהרה. למרות כל התחזיות, הפתענו בענק ועלינו לליגה הראשונה מהמקום השני. גם העונה השנייה הפתיעה לטובה, כאשר במקום ירידה מהירה בחזרה לליגה השנייה, סיימנו במקום ה-11 מתוך 20 קבוצות. אין ספק שכולם במערכת היו מרוצים ממני.

ילדים, כדורגל, גשם
ילדים משחקים כדורגל. Credit to Flicker

***

קבוצת הבוגרים של ניוקאסל עברה כמה טלטלות קשות בשנים האחרונות. ב-2025 היא התדרדרה לליג וואן, הליגה השלישית, לאחר משבר כלכלי. רק כדי לזרות מלח על הפצעים של האוהדים, כעבור 3 שנים סנדרלנד ומידלסברו, השכנות והאויבות של ניוקאסל, חזרו לפרמייר ליג. בעונת 2030/31 קבוצת הבוגרים החלה במסע החזרה שלה לימים הטובים, כאשר עלתה בקלות לצ'מפיונשיפ. שנה אחר כך היא השלימה עלייה של 2 ליגות בשנתיים וחזרה, לשמחת התושבים, לליגה הבכירה. צריך להבין שבערים כמו ניוקאסל, שנמצאות כל כך רחוק ממרכז העסקים, התרבות והכלכלה של לונדון או בירמינגהאם, קבוצת הכדורגל של העיר היא מה שמקנה להם חלק גדול מהזהות שלהם ומה שמחבר אותם לקהילה אחת מאוחדת. את השנתיים הראשונות שלה בפרמייר ליג הקבוצה שרדה בקושי רב ואחרי קרבות תחתית בלתי נגמרים.

בתום עונת 2033/34 החליט הבעלים לפטר את המאמן האיטלקי מנולו גרפיני, למרות שזה העלה את קבוצתו לפרמייר ליג והשאיר אותה בליגה. אחרי חודש של חיפושים אחר מאמן, ולאחר שלא פחות מ-8 מאמנים סירבו לאמן את הקבוצה, החליט רוג'ר בייל לפנות אלי ולשאול אותי אם אני מעוניין לאמן את קבוצת הבוגרים. בפרצוף נדהם ומבלי לחשוב פעמיים עניתי כן. כן, גבירותיי ורבותיי, עשיתי את כל הדרך ממכון וינגייט לניוקאסל.

במסיבת העיתונאים הראשונה שלי כמאמן ניוקאסל, ביולי 2034, שאל אותי אחד העיתונאים מה לדעתי מטרת הקבוצה העונה. בחצי חיוך ובהשראת דונלד טראמפ, עניתי לו: "My purpose is to make Newcastle great again".

 

אז לפני שנגיע לפרמייר ליג ולמאני טיים, בואו נעשה היכרות קלה עם השחקנים המשמעותיים ביותר של ניוקאסל:

קפטן הקבוצה והמגן הימני פטריק ג'יימס, בן 23, יליד העיר ובוגר מחלקות הנוער, לשעבר שחקן נבחרת אנגליה הצעירה. שייך למועדון ברציפות מגיל 10.

השוער הגרמני מיכאל דרקסלר, בן 27, משחק בקבוצה כבר 3 שנים.

החלוץ הגנאי ג'ון אסיין, בן 24, משחק בקבוצה כבר 4 שנים ונחשב ליקיר האוהדים. משיחות עם אוהדים נאמר לי שאם ג'ון לא משחק, אין לקבוצה שום סיכוי. 16 שערים בממוצע לעונה מוכיחים שיש משהו בדבריהם.

הבלם האנגלי הוותיק מייקל רוברטס, בן 33, משחק בקבוצה כבר 5 שנים ובעברו הרחוק שיחק בנבחרת אנגליה, אך שנים פחות טובות הביאו לסיום חלקו בנבחרת.

***

לאחר 5 משחקי הכנה לעונה, שבכולם הפסידה הקבוצה, ובהינתן שסוכנויות ההימורים קובעות שאנחנו הולכים לרדת ליגה, עלו בי מחשבות קלות של חרטה, אבל העונה כבר עמדה להתחיל. שאלוהים יעזור לנו.

בפרק הבא – עונתי הראשונה כמאמן קבוצת הבוגרים של ניוקאסל בפרט וכמאמן קבוצת בוגרים בכלל.

ניוקאסל
שחקני ניוקאסל. מה יעלה בגורל הקבוצה? קרדיט לדף האינסטגרם NUFC

תגובה אחת

  1. Avatar
    איתן מיכלסון

    אחלה טור, תודה רבה! עניין מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח