מכתב למוני. סליחה, רגב

קשה להיות אוהד של הפועל בתקופה האחרונה. עוד יותר קשה להיות אוהד הפועל בצד השני של העולם, אלפי קילומטרים מהאצטדיון.

Spanish League - טיק טיק

קבוצת הכדורגל ירדה לליגה הלאומית ונמצאת במאבקי עלייה חזרה לליגת העל, ללא עתיד ברור ובלי אופק כלכלי בסיסי שיבטיח שגם במידה והקבוצה תעלה ליגה, היא תצליח להישאר בה. קשה להיות אוהד של הפועל גם כי קבוצת הכדורסל היא הנקודת אור שלנו בשנים האחרונות, ובליגה כמו שלנו צריך לחכות עד לסוף העונה כדי לדעת אם אפשר לגנוב אליפות, כי ככה זה עובד אצלנו. אבל בעיקר קשה להיות אוהד הפועל בגלל הדה לגיטימציה שהקהל האדום חווה.

להיות אוהד הפועל תמיד מזוהה עם ההגדרה הפוליטית “שמאלני”, שמשום מה הפכה לקללה במדינה שלנו, ומפריעה לחלק גדול מהקהל מהצד הימני של הבמה הפוליטית, דתיים וחילונים כאחד. אבל בזמן האחרון משהו השתנה. אולי בצדק. את שירי השואה אנחנו מכירים כבר שנים, הם דוחים ואין להם מקום במגרשים. כמה מזל שאחוז קטן מהאוהדים הוא אלה שלוקח בהם חלק פעיל, ובכל פעם שזה קורה נשמע קול גינוי ביציע. הקהל האדום מבין שהגיע הזמן להאיץ תהליכים ולהקיא את הז’אנר הזה מאחורינו. במהרה בימינו.

הפועל תל אביב
Credit to “Hapoel Tel Aviv BC” Facebook page

כאן נכנס מוני פנאן. סליחה, רגב פנאן. שמא אותו דבר? אם שואלים את אוהדי הפועל, התשובה היא כן. למה? כי מוני פנאן ברח מאחריות על מעשיו, ו”פתר” את הסובבים במועדון מאחריות על אי אלו מעשים מושחתים שהם עשו. חוץ מדון שימון, תאונות דרכים לא נכנסות תחת מוני. לכאורה. אני לא מצדיק זריקת חפצים על אף אחד. גם לא על רגב פנאן. גם קשה לי לראות בנאדם שעומד וסופג קללות קשות על אביו. אבל במגרש הכדורסל הכללים שונים (לפחות בינתיים) ועם כללים שונים צריך להיות קשוחים יותר. כל אדם על המגרש יודע שזה חלק מהעסקה.

אבל הסיפור עם רגב שונה. שנים שהוא מנהל “מאבקי כוח” עם הקהל של הפועל, מי יעמוד איפה ויסתכל לאן, מי יחגוג על מי, ומי עוקץ יותר טוב בתקשורת. רגב פנאן חי מזה. הוא נהנה מזה. או לפחות הוא חשב ככה עד עכשיו. הרי שום דבר לא השתנה בעצם, לא היה שום דבר מיוחד בחודש האחרון שלא קרה בשנים האחרונות. אז רגב התעורר בוקר אחד והחליט שדי, הגיע הזמן לשנות. הוא המשיך את המשחק וההתגרות, וכשקיבל את התגובה שידע שיקבל, החליט לעשות עליה רעש. כל הכבוד רגב, אתה המאמי הלאומי של הצהובים והמשרה שלך לעוד כמה שנים.

אבל מה בדיוק עשית בזה? הצעד שלך רק הוציא את “הסכסוך” המתמשך שלך עם הקהל האדום לעולם שמחוץ לאולם. אבל אתה לא ניסית להרגיע אותו. גם לך יש בו חלק. השירים על אביך לא באמת מופנים אליך, אתה רק הכלי בו פורקים חלק מאוהדי הפועל את השנאה והכעס על אביך. וכל עוד הוא אשם בחלקו, ככה הקהל האדום ימשיך להזכיר את מה שקרה. עדיף בלי הקטע של המוות, השחיתות מספיק צורמת.

רגב פנאן
Credit to “Maccabi Tel Aviv Basketball” Facebook page

ומאז הפרשה להיות אוהד הפועל הפך לשם גנאי. לצד האדום בסיפור אין חלק, הקריאות נגד רגב הופכות את כולנו לפראי אדם, ברברים שאין להם חלק בחברה שלנו. כמה קל להכליל, כמה קשה להסתכל בתמונה הגדולה.

הגיע הזמן שהרוב השפוי בקהל האדום יחזיר את הערכים ליציע. ערכי הצדק יכולים להתבטא גם בדרכים יותר פתוחות לקהל הרחב, ואולי גם יצליחו להשפיע יותר ככה.
האולטראס הוא חלק משמעותי ביציע, ולא צריך להוקיע את הארגון החוצה. אפשר לפעול איתו ביחד כדי למגר תופעות שליליות. יציאה למלחמה נגדו היא גזר דין מוות על הקהל הרדום של השנים האחרונות.

הגיע הזמן לעבור ממילים למעשים. כל קבוצה צריכה לעשות את בדק הבית אצלה, ולא להצביע על הצד השני של המגרש ולצעוק “אבל הם”. איגוד הכדורסל צריך להוביל את השינוי, וצריך לאכוף אותו על כולם באופן שווה. אולי אז נוכל להתרכז במשחקים המצוינים שיש לנו בליגה, בלי כל גיבובי הקללות מסביב.

גיבובי רגב, גיבובי. לא הכל מכוון כלפיך.

הפועל תל אביב
Credit to “Hapoel Tel Aviv BC” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!