כדורגל: לא רק 90 דקות

// מאת אלון ארד

אוהדי מכבי תל אביב שרים ״אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין״. הם צודקים, אין דרך הגיונית להסביר מה עובר על אוהד כדורגל ביום של משחק חשוב או ״גדול״.

ההמתנה המייגעת מתחילה ברגע שהוא פותח את העיניים. היד נשלחת באופן אוטומטי לסריקה מהירה, במצב מאוזן, של אתרי חדשות הספורט. סריקה שלרוב מהווה חיפוש עקר אחר כל עדות למצב העניינים: פצועים, חולים, כשירים או כל מצב צבירה אחר של השחקנים, רק לדעת עוד טיפה כדי להתכונן ליום הזה, שניה לפני שיוצא מהמיטה.

אתר הזווית בטאבלט 

מוציא את הכלבה לטיול בוקר עם קפה ביד אחת והטלפון בשנייה, עובר לחיפוש מעמיק ברשת אחרי ידיעות וניתוחים, הרכבים, שיחות מחדר ההלבשה, סטורי באינסטגרם של שחקנים. לרוב מסיים בדיוני אוהדים שמוזנים בשמועות זדוניות כאלו ואחרות או סתם קללות ואיחולים הדדיים. ההבנה שאין לו מושג מה עומד לקרות מותירה אותו בחוסר שקט שרק הולך ומתגבר. אז הוא רואה תקצירים, בודק מה שאר הליגה עשתה, מה עשו בליגות אחרות, אבל זה בסך הכל הסחת דעת קטנה. מנסה לראות עולם שלא קשור לערב שיגיע ולא מצליח.  

לפני העבודה, בבית, מדווא שהבגדים הנכונים מכובסים ומוכנים לערב (כי חשוב להתלבש גם אם צופים מהבית), הצעיף שלא עבר כביסה כבר שנים כדי שלא תימחק ממנו רוח הניצחון (וריח הטינופת המתוק של האיצטדיון) מוכן על מתלה המעילים. החולצה, הכובע והנעליים ממתינים בכניסה. גם הג׳קט בן ה-20, שירש מדודה שפעם לבשה את הצבעים הנכונים, מוכן. רגע של רוגע. העולם מוכן ומסודר להתחיל את היום הארור.

הופעות - טיק טיק

קבוצות הוואטאפ רועשות. זו הדרך היחידה להקל על המחשבות המתרוצצות. או שלא. חברים, חברות ואוהדים הופכים למאמני על. הם יודעים מי שחקני המפתח ואיך לפרק את היריבה. הם יודעים שהסיכויים לטובתנו או לטובתם. האוהד מגלה את המנג׳ר שבו. שמועות ראשונות מתחילות לצוף ולצוץ עוד לפני ארוחת צהריים. רגישות בשריר לזה, עייפות לאחר, שיבוץ שופט ידידותי או רע. אחוזי הלחות וכמות המשקעים כולם הופכים למשתנה משמעותי. אבל הוא לא מוצא שקט. 

והיום, הוא עובר לאיטו, בקצב קבוע, אורכה של דקה משתנה באורך קסם והיא כאחוזת דיבוק מסרבת לעבור באותו קצב שעברה אתמול. בניסיון אומלל להשתלט על עצמו הוא חוזר ובודק את שעת המשחק, משנן את לוחות הזמנים. מתי יוצאים, מתי מגיעים, מתי שותים גזוז ומתי נכנסים לאיצטדיון. באקט של שליטה ופונקציונליות הוא מזכיר לסובבים, לחברה או לחבר את לוחות הזמנים. כולם מודעים לאירוע, תחושה של רוגע מחלחלת לתוכו – העניינים בשליטה. אצטדיון סמי עופר

בשעות אחר-הצהריים הוא כבר מתחיל להתחמם. מבין שזה מגיע ומהר. הדקות עוברות מהר יותר והוא מבין שלא עשה כלום בעבודה חוץ מהתעדכנות אובססיבית באתרים שלא אומרים שום דבר או שבדק ״סטטיסטיקות״ שלא יועילו לאף אחד. אבל יש עבודה לעשות לפני שהולכים, חייב לסיים. מנסה לגייס את כל כוחותיו להתמקד ולהתרכז. לא מצליח. מבין שאין סיכוי שהיום יעשה משהו משמעותי. לא מבין איך העולם החיצון כל כך שקט ובתוכו סערה. 

זהו, הגיעה השעה. בחצי תסכול הוא יוצא לדרך. הוא יודע שהדרך חשובה לא פחות. חייבים לעשות בדיוק אותו דבר, לא לערער את העולם. ״לא שתינו קפה בדרך לדרבי נכון?! אז אין קפה עכשיו!״. ההרכבים פורסמו, הדיונים מתחדשים. צעקות באוטו בעד ונגד. ״אתה לא מבין כלום״, ״לחץ שוברים דרך האמצע״ ועוד מושגים באנגלית של שחקן פיפ״א מנוסה. והביקורת, הו הביקורת על המאמנים אי אפשר איתה או בלעדיה.

ואז הוא מגיע לאיצטדיון או לספה ומולו ילחמו הטוב ברע, המלאכים בשדים, והוא יהיה רגוע, או שלא.

סמי עופר

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!