מותר לחלום

מגיל 16, בכל יום ראשון, אני משחק כדורסל עם החבר'ה, עוד מהימים שבאתי עם מכנסיים ארוכים והייתי נדחק הצידה כל אימת שבאו יותר מדי ועד היום, בזקנתי, שאני חבר שווה כמו כולם על המגרש.

הכרס תמיד הייתה וכך גם הידית. אני לא זז הרבה מדי, משתדל לחלק את האוויר עד הסוף ומת על הסיגריה שאחרי. איך אמר חבר שהצטרף לאחת אחרי המשחק האחרון? זה הכי קרוב שתגיע לסיגריה שאחרי סקס.

via GIPHY

 

אף פעם לא הייתה לי חיבה גדולה לדייגו מראדונה. גדלתי על ברכיי אבי, שהעריץ את פלה והוא מבחינתי היה ויהיה תמיד הגדול מכולם. את דייגו ראיתי קצת, בעיקר בגביע העולם האחרון שלו – והראשון שלי – ב-1994 בארצות הברית. יש תמונה מהגביע העולמי ההוא שצרובה לי בזיכרון, ייתכן למעשה שהיא לא קרתה כלל כדרכם של זכרונות, אך כך אני זוכר את הסיטואציה ומחוברת אליה בדיחה. התמונה היא של כדור חופשי לאלביסלסטה (התכולים-לבנים) והקפטן מוכן לבעוט. הבדיחה אומרת שאחד השחקנים בחומה של היריבה (תהרגו אותי, אבל אני לא זוכר מי הייתה היריבה) עומד עם הגב לבעיטה והפנים לכיוון שערו הוא. שואלים אותו חבריו לקבוצה, מדוע הוא עומד כך והוא עונה שהוא לא מסכים שכל העולם יראה את הגול של דייגו ורק הוא לא. אין לי מושג אם הכדור נכנס.

ספורטאים גדולים נמדדים ביכולתם להוציא אותנו מהמשחק, על המרחב של הדמיון, של השיח, של הויכוחים ופרשנויות המסדרון. דייגו מראדונה היה סיפור מתחילתו ועד סופו, הוא גרם לאנשים להתאהב בו, לשנוא אותו, לשבת על קצה הכיסא בציפייה לרגע הבא ולעתים אפילו לייחל למותו. הוא עשה לכדורגל את מה שמאיר אריאל עשה לכתיבת מילים, גרם לנו לא להפסיק לדבר עליו, להתפעל ממנו ולפעמים לרצות להקיא. ספורטאים כמו דייגו הם כאלה שעליהם אנחנו חושבים בשניות המתוקות לפני שהעיניים נעצמות, הם כאלה שערב שלם מושחת על הויכוח אם "יד האלוהים" הייתה גאונות צרופה, או מעשה כייסות של נוכל קטן ואכזר. הם משנים את חוקי הזמן ונותנים לשניות להמתח על פני שנים.

דייגו מראדונה, גביע עולמי 86, ארגנטינה
Credit to "FIFA world cup" Facebook page

 

בעקבות מאמר של אלון עידן ("הארץ", 26.11) שעסק במראדונה, הבנתי למה אני משחק כדורסל בימיי ראשון – מלבד החברים. כך כתב אלון עידן על החלום להיות כדורגלן: "לכן, כשמראדונה יצא למסע האפי הזה מול האנגלים… הוא החזיר את כל הרפרנטים במשרד האוצר, כל נהגי המוניות, עורכי הדין, מנהלי בתי הספר, רואי החשבון, בעלי המכולות, מנקי הרחובות, ההייטקיסטים, המלצרים, הגרפיקאים, הכבאים, השוטרים, האלופים בצה"ל, הנגדים במחסנים, שמעי המקרקעין, המלווים בשוק האפור, האדריכלים, יועצי ההשקעות, השופטים במחוזי, אנשי השיווק, הקופאים בסופר; את כל מי שדחק מעל עצמו את הפנטזיה הילדותית הזאת ונאלץ להשלים עם האפרוריות של החיים… הוא החזיר אותם לכמה דקות הקסומות האלה… שבהן הכל עוד אפשרי, לכמה דקות האלה באותם ימים נשכחים, שבהם מותר היה לחלום".

אז לא, חיי אינם אפרוריים, אבל כשאני משחק כדורסל עם החבר'ה זה בדיוק מה שאני מרגיש. שזיק קטן, פרומיל דקיק מהחלום להיות שחקן עוד חי ונושם. שהסיכוי ללבוש את המדים, לעלות לחימום ולחכות לתורי על הספסל עוד ישנו. ואז בהתקפה האחרונה, המאמן מסמן את התרגיל, אני על המגרש. עומד בפינה ומוכן למסירה. זה קורה… התרגיל עובד כמו שתוכנן, אני פנוי, מקבל בתזמון מושלם. כתפיים ישרות, רגליים יציבות, שחרור נקי. נצח עובר. סוויש.

חלום.

במסגרת חגיגות ה-70 הלאומיות לדני סנדרסון, הנה שיר שמתחבר לי עם הטקסט, השיר נקרא חוקי הטבע:

לטורים נוספים על מראדונה

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח