מה ראיתי ב"ריקוד האחרון"

אירוע הספורט המדובר ביותר בשבועיים האחרונים בארה"ב הוא הסידרה הדוקומנטרית "הריקוד האחרון" (The Last Danceׂׂ) על הקריירה של מייקל ג'ורדן, עם דגש על עונת 1997-98 שהיתה האחרונה שלו בשיקאגו.

הסידרה אינה מחדשת הרבה בסיפור הכללי, אולם היא נהנית מהגישה החופשית והנדירה שהיתה לצוות, למתרחש מאחורי הקלעים של הקבוצה הגדולה ההיא, ומאפשרת לחיות מחדש את התקופה המרגשת. עבורי יש כאן הזדמנות למצוא את הרגעים הקטנים, הקסומים והמרתקים של הכוכבים הגדולים, והזדמנות להסתכל על הסיפור מזווית אחרת, ולקבל תובנות חדשות על אז ועכשיו.

The Last Dance, הריקוד האחרון
Credit to ESPN

 

למה עכשיו:
מפיקי הסידרה החלו לעבוד על החומר אחרי שג'ורדן הודיע על פרישה, אולם נאלצו להפסיק כשהוא חזר לשחק ב 2001 בוושינגטון. הם חיכו בסבלנות לפרישה הסופית, חידשו את העבודה וחיכו לאישור של השחקן להוציא את הסידרה לאור, אלא שג'ורדן, שסבל מאוד מהתקשורת כבעלים ומנהל של שארלוט הורנטס, לא נתן את הסכמתו לשידור. רק ב 2016 הוא התרצה והפרויקט חזר לחיים.

פאריס 1997 טורניר קדם עונה:
ג'ורדן עומד מתחת לסל אוסף ומוסר כדורים לקלעים שסביבו, אחד לשחקן, אחד לבן שלו, אחד לשחקן, אחד לבן שלו. מצד אחד מה לעזאזל הבן שלו עושה על המגרש בזמן אימון (הוא אמנם רק בן 8, אבל הוא הבן של…), ומצד שני, ממתי מלך מחלק כדורים?

בכניסה לחדר ההלבשה ג'ורדן והקומישינר דיוויד סטרן מנהלים שיחת חולין רגועה וידידותית לחלוטין, על האישה והמסע. שני האנשים הכי חזקים בליגה, הבוס הגדול והעובד הכי משפיע באירגון, משוחחים אחד עם השני על הא ועל דא בגובה העיניים כאילו היו שני חברי ילדות.

via "chicago bulls" facebook page

 

טקס האליפות החמישית:
ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר שניהל את הקבוצה בדרך לחמש אליפויות, עולה לפרקט לקבל פרס, וזוכה לשריקות בוז מחלק מהקהל, ולדממה רועמת מרוב הצופים, מכיוון שהוא ניסה בקיץ לפרק את הקבוצה שלהם ולהתחיל בניה מחדש.
הם שכחו את כל המהלכים המבריקים שהוא עשה ושהיה להם חלק מכריע באליפויות. הם שכחו שהוא בחר את פיפן בבחירה החמישית למרות שהוא שיחק במכללה אנונימית (מהלך שהיום הוא כמעט בלתי אפשרי) ואח"כ החתים אותו על חוזה לטווח ארוך שאיפשר לקבוצה לגייס עוד שחקנים מעולים.
הם התעלמו מכך שהוא בחר את פיל ג'קסון ונתן לו את משרת האימון הראשונה בליגה, שהוא החליף את החבר הכי טוב של ג'ורדן בקבוצה, צ'ארלס אוקלי, כי הוא חשב שזה מה שצריך ועוד החלטות מוצלחות.
רק על הדברים הללו הגיע לו סטנדינג אוביישן כל פעם שהוא נכנס לאולם, אבל בניהול ספורט אתה שווה כמו המעשה האחרון שלך ואף פעם לא כמו הכוכב שלך. בספורט, ואולי גם בחיים, חמש אליפויות ועשר שנים של הנאה, שווים פחות מהתקווה לעוד אליפות.
חוץ מזה, בכל סידרה אמריקאית טובה, צריך להיות לפחות נבל אחד.

 

לא כל הסיפור:
סקוטי פיפן זוכה למקום נרחב בסידרה הרבה בזכות יכולתו ותרומתו, אבל גם בגלל החוזה ה"גרוע" שהוא חתם ב 1991, שהיה לשבע שנים והסתכם ב 18 מיליון דולר בלבד, והציב אותו במקום ה 122 ברשימת המרוויחים, למרות שהיה אול סטאר. פיפן מוצג כקדוש מעונה שנדפק בשל כך שרצה להבטיח למשפחתו עתיד כלכלי טוב ולא רצה להסתכן בחוזה קצר, ולעומתו בעל הקבוצה, ג'רי ריינסדורף, מוצג כתאב בצע מכיוון שלא רצה לפתוח את החוזה ולשלם לפיפן את מה שמגיע לו.

אלא שמה שמוצג בסידרה אינו כל הסיפור.

ב 1988 חתם ג'ורדן על חוזה לשמונה שנים שהסתכם ב 26 מיליון דולר, כלומר לא שונה מהותית מהצעד שבו נקט פיפן.
ריינסדורף סיפר בסידרה שהמדיניות שלו היתה לא לפתוח חוזים, ואכן גם לג'ורדן הוא לא פתח את החוזה, ואף שילם את משכורתו בזמן חופשת הבייסבול שלו.

בשנתיים האחרונות שלו בשיקאגו, ג'ורדן הרוויח מעל 30 מיליון דולר לעונה, סכום שהיה גבוה משכרם של כל שאר השחקנים. ביחד. אמנם ג'ורדן קיבל את מה שהגיע לו, כולל פיצוי על שנים קודמות, אולם אם היו מספרים את זה בסידרה, הסיפור היה מקבל צבע אחר.
פיפן חתם על החוזה למרות שגם ריינסדורף וגם הסוכן שלו המליצו לו לחתום על חוזה קצר יותר. הוא חזר לשיקאגו ב 2003 וקיבל חוזה לשנתיים בסך 10 מיליון דולר, למרות ירידה חדה ביכולתו, כנראה סוג של פיצוי מריינסדורף.
למרות החוזה הנמוך ובזכות חמש שנים שבילה ביוסטון ופורטלנד, פיפן הרוויח במהלך הקריירה שלו שכר כולל גבוה יותר מג'ורדן בסך 20 מיליון דולר.

שורה תחתונה – אף אחד אינו מושלם ולכל מטבע יש לפחות שני צדדים.

פיפן, ג'ורדן, שיקגו
Via Scottie Pippen Official Facebook page

 

הסיגר של רודמן:
בפתיחת עונת 1997-98 הבולס גימגמו וקירטעו. פיפן היה עסוק בהחלמה מניתוח מאוחר ובמאבקי כח עם ההנהלה, רודמן אמר שהיה לו משעמם ולכן היה חלש ורק ג'ורדן התאמץ להחזיק את הספינה מעל המים, וחיכה לשני האחרים שיואילו בטובם לעזור לו.
אחרי עוד הפסד במשחק שבו רודמן הורחק, קרה במלון משהו שלא התרחש מעולם: רודמן נקש על דלת חדרו של מייקל וביקש ממנו סיגר.
מאותו לילה השכינה שרתה על רודמן, הוא התחיל להשקיע ולהתאמץ, והקבוצה חזרה לנצח ולהצליח.

ואני תוהה:
למה רודמן, וכנראה אף שחקן אחר, לא הגיעו מעולם לחדרו של ג'ורדן?
מה היה באותו סיגר?
האם זה לא הסבר פשטני מדי ואמריקאי מדי?
מה זה אומר על מעמדם בעיני "אלוהים" ועל תרומתם להצלחה של שאר השחקנים?

 

אינדיאנים:
פיל ג'קסון יחף ועומד במרכז המגרש.
מסביבו כל השחקנים יחפים ועומדים על מגבות.
כולם ביחד עושים תרגילי שיחרור והרפייה אינדיאנים, או אולי בודהיסטיים.
סוג של מחזה דימיוני וסוריאליסטי, שממש קשה לי לראות אותו קורה היום, עם כל הכוכבים המלאים בעצמם.

פיצול אישיות:
דניס רודמן הוא הטיפוס הכי מעניין בסידרה, ולא בגלל שהוא אתלט נדיר, אלא בגלל הניגודיות העצומה שבו.
על המגרש הוא הפועל השחור האולטימטיבי, ומחוץ למגרש הוא הכי צבעוני שיש.
על הפרקט הוא שחקן הגנה מושלם שחוטב שחקני יריב ושואב ריבאונדים, ומחוץ לאולם הוא עם שיער שמחליף צבעים, לבוש אקסטרווגנטי, נזם בכל נחיר ובפה, לק על הציפורניים וחיים של שתיה, מסיבות ונשים בקצב יותר גבוה מזה שבו הוא קולט ריבאונדים.
מצד אחד הוא יכול ללמוד לעומק את השחקנים עליהם הוא שומר ואת התנהגות הכדור אחרי זריקה, ומצד שני הוא יכול להעלם לארבעה ימים בלי אישור, עד כדי כך שג'ורדן מגיע בכבודו ועצמו לביתו, כדי לגרור אותו לאימון, בזמן שזוגתו, כרמן אלקטרה, מתחבאת מתחת לשמיכה ומאחורי הספה.

דניס רודמן
via espn facebook page

 

הזמן לא מרפא:
שלושים שנה חלפו, אולם ג'ורדן עדיין לא משלים עם ההפסד במשחק השביעי בגמר המזרח ב 1990 לדטרויט פיסטונס, ומתקשה לסלוח לפיפן או להאמין לו שאכן היתה לו מיגרנה קשה, שמנעה ממנו לתפקד.
רון הרפר אינו סולח למאמן שלו, שלא נתן לו לשמור על ג'ורדן, במהלך האחרון של המשחק החמישי בין קליבלנד לשיקאגו בפלייאוף של 1989. מהלך שהניב את סל הניצחון החשוב הראשון של ג'ורדן ושזכה לכינוי "The shot".
ג'ורדן אינו סולח לאיזייה תומאס ולחבריו לפיסטונס שברחו מהמגרש לפני סיום המשחק האחרון בסידרת גמר המזרח של 1991, מכיוון שלא רצו ללחוץ ידיים למנצחים משיקאגו, ולא מעניין אותו שהפיסטונס קיבלו את אותו יחס מהסלטיקס שלוש שנים לפני כן. לעומת זאת…

לפעמים הזמן מרפא:
ארבע שנים אחרי אותו משחק, ולפני עונת 1995-96, הגיע דניס רודמן, שנטש את המגרש יחד עם איזייה תומאס, בטרייד לשיקאגו כדי לפתור את החוסר שלהם בעמדת הפורוורד, ועזר לג'ורדן לקחת עוד שלוש אליפויות.
מסתבר ש"אלוהים" אינו נוטר ונוקם אם הוא חושב שזה יכול להועיל לו.

 

השם המפורש:
אביו של מייקל ג'ורדן, היה איש צבא דומיננטי שאיתגר את הבנים שלו שוב ושוב להגיע להישגים ולהצליח בחיים, והיתה לו השפעה חשובה על אופיו של ג'ורדן. מספיק לראות את ההתרגשות שלו כשהוא מתאר את המאמצים שעשה על מנת להשביע את רצון האב ולעמוד בסטנדרטים של אחיו הבכור.
עד כדי כך הוא היה משמעותי וחשוב, שהוא זכה להיכנס לחדר ההלבשה של הבולס בחגיגות האליפות הראשונה בלוס אנג'לס.
מה שמשך את תשומת ליבי היא דווקא הדרך שבה אימו של מייקל מדברת עליו. היא אינה קוראת לו ג'יימס, או בעלי, או אפילו אביו של מייקל. היא קוראת לו "מיסטר ג'ורדן".

מה אומרים כשמנצחים?
אליפות ראשונה, חדר ההלבשה מפוצץ מחוגגים, שמפניה נשפכת על הראשים של כולם, ופיל ג'קסון מתקרב לג'ורדן ולוחש לו: "עשית את זה נכון. אני אוהב אותך".

לסיכום פרקים 5-6

ניתן לראות את ארבעת הפרקים הראשונים בנטפליקס, ומדי יום שני עולים שני פרקים נוספים.

via "chicago bulls" facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח