מה ראיתי ב"ריקוד האחרון" (פרקים 5-6)

אירוע הספורט המדובר ביותר בשבועות האחרונים בארה"ב הוא הסידרה הדוקומנטרית "הריקוד האחרון" (The Last Danceׂׂ) על הקריירה של מייקל ג'ורדן, עם דגש על עונת 1997-98 שהיתה האחרונה שלו בשיקאגו.

הסידרה אינה מחדשת הרבה בסיפור הכללי, אולם היא נהנית מהגישה החופשית והנדירה שהיתה לצוות, למתרחש מאחורי הקלעים של הקבוצה הגדולה ההיא, ומאפשרת לחיות מחדש את התקופה המרגשת. עבורי יש כאן הזדמנות למצוא את הרגעים הקטנים, הקסומים והמרתקים של הכוכבים הגדולים, והזדמנות להסתכל על הסיפור מזווית אחרת, ולקבל תובנות חדשות על אז ועכשיו.

The Last Dance, הריקוד האחרון
Credit to ESPN

 

השבוע שודרו פרקים חמש ושש, שלצד הדאנקים והאליפויות, מאפשרים הצצה מרתקת לסיפור ההימורים של ג'ורדן, ולדילמה שהיתה לו כנראה בין המעורבות העסקית עם נייקי לחוסר המעורבות החברתית שלו.

האורך של השרוך:
כשג'ורדן מגיע למשחק האחרון במדיסון סקוור גארדן מול הניקס, הוא בוחר לשחק באותו זוג בו שיחק שם לראשונה, סוג של סגירת מעגל, וזה נחמד ואפילו קצת סנטימנטלי, אם כי זה בסך הכל נעל. אבל אם רוצים ללמוד על הדייקנות והדקדקנות שלו בכל מה שקשור למשחק, צריך להביט בתהליך קשירת השרוכים. הכוכב הכי גדול קושר אותם לבד, ומוודא שהם בדיוק באותו אורך, ולא מילימטר אחד פחות.

צילום מסך

 

הרגעים הקטנים והקסומים:
אם יש משהו קסום בסדרות על אנשים שגדולים מהחיים אלה אותם רגעים קטנים שבדרך כלל נסתרים מעינינו, וכשהם יוצאים לאור הם עושים לנו טוב, כי בכל אחד מאיתנו מסתתר מציצן קטן וסקרן, וגם הפעם הסידרה אינה מאכזבת.

כשג'ורדן שוכב על הספה במלון ומעשן לבדו סיגר, ומספר שהוא מיצה את חיי הנוודות הללו, אתה מבין שככה נראים הימים שלו ושהוא מתכוון למה שהוא אומר.
כשהוא יושב במשרדי האיצטדיון לפני משחק ומחלק כרטיסים לשחקני המשנה, אתה מבין שזו דרכו להפגין כח ולשלוט בהם.
כשמייקל משחק בהטלת מטבע תוך כדי התערבויות עם אנשי האבטחה שלו, אתה שואל את עצמך האם זו האובססיה להימורים ותחרות, או שזו דרכו להפיג את הבדידות.
כשהוא יושב בחדר ההלבשה של משחק האול סטאר ויורד על קובי בראיינט, מול עיניהם המשתאות והמעריצות של שאר האול סטארים, אתה מבין כמה הוא רחוק מהם.
אחרי האליפות השלישית הוא יושב לבד עם הגביע ומתחנן לקצת שקט ושלווה, ואני מקווה בשבילו שמתישהו הוא מצא אותם.

בירה על הגג:
בסיום המשחק מול אורלנדו שבו הבטיחו הבולס את יתרון הביתיות בפלייאוף של 1998, ישבו מייקל, פיפן והחבר'ה, בחדר ההלבשה, שתו בירה קרה, חייכו, העלו זיכרונות ופשוט נהנו מהרגע. לי זה הזכיר את הקטע הנפלא מהסרט "חומות של תקווה", בו יושבים החברים על הגג ונהנים מארגז של בירה, ומרגע נדיר של אושר ורוגע, בזכות היעוץ הכלכלי שנתן אנדי דופרין לסוהרים.

via "chicago bulls" facebook page

 

לא רק ג'ורדן זוכר וגומל:
למשחק החמישי בסידרת הפלייאוף מול קליבלנד ב 1989 הגיעו שלושה עיתונאים משיקאגו, שחזו לפני שהסידרה החלה שהבולס יפסידו. לפני המשחק הם ישבו במקומם על הפרקט ומייקל ניגש אליהם, ואמר לשניים מהם שחזו הדחה בשלושה או ארבעה משחקים שעד עכשיו הוא טיפל בהם, ולעיתונאי שחזה הדחה במשחק החמישי הוא אמר "היום אני אטפל בך". לעיתונאי הזה קראו סם סמית, וכמובן שהמשחק הסתיים בסל ניצחון של ג'ורדן.

ב 1992, כשג'ורדן היה בשיא הצלחתו ותהילתו, אחרי אליפות ומדליית זהב אולימפית, אותו סמית פירסם את הספר "חוקי ג'ורדן", שהציג את הצד המכוער של הכוכב – את ההימורים, את החיכוכים בין השחקנים ואת היחס המשפיל והמזלזל כלפי חבריו לקבוצה. הספר החל את תהליך הכירסום בתדמית המושלמת של הכוכב.

 

כשזובור הופך לידידות:
אם יש משהו שעד היום לא ממש פורסם זו החברות בין מייקל לקובי בראיינט. בסיום משחק האול סטאר של 1998, שבו ג'ורדן מראה לילד מי כאן המלך, הוא אומר לו "נתראה בהמשך הדרך", כי המלך יודע להעריך ולכבד כישרון ומוטיבציה, גם אם במהלך המשחק הוא מתנהג קצת אחרת.
בכתבה מרתקת מספרת העיתונאית רמונה שלבורן שבאותן שנים קובי היה מחכה למייקל בסיום משחקים ופונה אליו בשאלות מקצועיות על מנת ללמוד ולהשתפר. מדהים שבזמן שקובי היה מחכה ליד חדר ההלבשה, כל שחקני הלייקרס היו ממתינים באוטובוס להוד מעלתו, כדי לחזור למלון. ג'ורדן גם נקט כלפיו בצעד נדיר עבורו, נתן לו את מספר הטלפון שלו, וענה לכל פניותיו גם כשהגיעו באמצע הלילה.

אחרי הפרישה הראשונה פנה פיל ג'קסון, שאימן כבר את הלייקרס, למייקל ג'ורדן וביקש ממנו לחנוך את קובי וללמד אותו כיצד לשחק את התקפת המשולש, ומייקל הסכים. הוא המשיך וליווה את קובי בעצות והמלצות לאורך כל הקריירה שלו, בצינעה ובשקט.

via "chicago bulls" facebook page

 

המפסידות הגדולות של 1984:
כשמדברים על הטעויות הגדולות של אותו קיץ כולם מזכירים את פורטלנד, שבחרה את סם בואי לפני ג'ורדן, אבל כנראה שהיא לא המפסידה הכי גדולה של אותה שנה. המפסידות הגדולות הן אולי אדידס וקונברס, שהיתה להן הזדמנות לגייס את ג'ורדן כפרזנטור, והן ויתרו עליו, מסיבות הגיוניות לאותה תקופה, בדיוק כמו שפורטלנד חשבה אז, וכך עזרו לנייקי להפוך לאימפריה.

בשנות השמונים המכירות של אדידס היו פי שתיים מאלה של נייקי, שגם ריבוק עקפה אותה, וקונברס היתה מותג הבית של ה NBA ושל הכוכבים הגדולים. נייקי שילמה אז לג'ורדן חצי מיליון דולר לשנה, פי שלושה מהמקובל אז, וההימור שלה הצליח בגדול. היום היא שולטת בשוק נעלי הכדורסל, וחתומים אצלה רוב הכוכבים. 77% משחקני הליגה נועלים נייקי ותשעת הדגמים המובילים הם שלה. ההכנסות השנתיות של נייקי הגיעו בשנה האחרונה ל 40 מיליארד דולר, שזה יותר מפי 2 לעומת אדידס. ריבוק נבלעה מזמן על ידי אדידס, והיא מוכרת היום פחות ממה שמכרה ב 1990, וקונברס מזמן עברה לשוק אחר ומוכרת הרבה פחות.

ומה עם מייקל?
עד היום הוא הרוויח מהשותפות עם נייקי 1.3 מיליארד דולר, שזהו סכום החסות הגדול בהיסטוריה. גדול ביי פאר מכל אחד אחר, ויש לי תחושה שהסידרה הזו תתרום תוספת נכבדה לסכום הזה. ותודה גדולה לאימא דולורס, שהכריחה אותו ללכת לפגישה הראשונה עם נייקי.

 

 

משקפי שמש:
לפני סידרת הגמר של 1993 מייקל החליט לדבר לראשונה על נושא ההימורים שלו. שבועיים לפני כן התפרסמה ידיעה שג'ורדן בילה בקזינו באטלנטיק סיטי בלילה שלפני ההפסד במשחק מספר 2 לניו יורק ניקס בגמר המזרח, וכל המדינה רעשה וגעשה. ג'ורדן, שגם היום טוען שחזר מוקדם למלון ושזה בסדר, ניתק קשר עם התקשורת, והפסיק לדבר ולהתראיין. אין לי בעיה, הוא אמר, אני נהנה מההימורים. אם היתה לי בעיה הייתי ממשכן את הרכוש שלי, מוכר את הבית ואישתי היתה עוזבת אותי, או גוועת ברעב עם הילדים.
הוא לא הסיר את משקפי השמש בריאיון. ברור שהוא לא רצה שיראו את העיניים, וברור גם למה. הבעיה לא היתה כלכלית, וגם זה ברור היום כמו אז. השאלה אם זו אכן בעיה, כלומר התמכרות, או לא, כלומר הנאה שיש לו עליה שליטה, נשארה פתוחה עד היום.

ג'ורדן היה ידוע כמהמר כבר בקולג', ואחר כך לכל אורך הקריירה. הוא הימר על כל דבר שאפשר, בכל סכום ובכל מקום, ועם כל מי שאפשר והסכומים הלכו וגדלו ככל שההכנסה שלו עלתה. גם הסיכונים עלו כשסיפורים על הפסדים בהימורים מול שני עבריינים פורסמו בראשית שנות התשעים. הוא אפילו ויתר על טקס של כל אלופה בבית הלבן כדי להרוויח עוד ערב של הימורים. יש למייקל כל כך הרבה כסף שהוא יכול להמשיך ולהמר כל חייו, להפסיד בכל הימור ולהישאר עשיר, וסביר שהוא מהמר גם היום. אין שום עדות שזה השתנה.

בלי להכיר את האיש לעומק, קשה לקבוע האם הוא מכור או לא, האם הוא יכול להפסיק להמר מתי שהוא רוצה, או שאין לו שליטה על כך. ההצגה של ההימורים כסוג של תחביב נחמד, שאין בו סיכון כל עוד הוא בגבולות היכולת הכלכלית של המהמר מעט צורמת לי, וככל שאני חושב על כך יותר, אני סבור שהיה ראוי לשמוע ממנו קצת ביקורת עצמית על כך.

יכול להיות שההימורים הם הסיבה לבחירה חשובה אחרת של ג'ורדן.

 

נעליים או אג'נדה:
ג'ורדן נמנע לאורך כל הקריירה מהבעת עמדה בנושאים חברתיים ופוליטיים. האמירה שלו ש"גם רפובליקנים קונים נעליים" כבר צוטטה אינספור פעמים. ג'ורדן טוען בסידרה שמדובר בסוג של בדיחה שנאמרה בין חברים בזמן נסיעה באוטובוס, אולם ההתנהגויות שלו לאורך השנים מצביעות על כך שהוא לקח בחשבון את ההשלכות הכלכליות של כל צעד וכל מהלך שהוא ביצע. באולימפיאדת ברצלונה הוא תיכנן בקפידה מהלך של הסתרת הסמל של ריבוק בטקס חלוקת המדליות, באמצעות פריסת דגל ארה"ב על כתפו, מכיוון שלא רצה לפגוע בזיהוי המוחלט שלו עם נייקי.

ג'ורדן אומר שמאחר והיה שקוע כל כולו בקבוצה ובמשחק, לא היתה לו אנרגיה להשקיע באמירות פוליטיות ובמאבקים חברתיים, אבל לי זה די ברור שהשיקול הכלכלי היה מכריע, והוא לא היה מוכן לשלם מחיר שספורטאים שחורים אחרים שילמו, כלכלי ותדמיתי. לתחושתי הוא גם חשש שהתחביב היקר שלו עלול להיפגע, וצריך לזכור שבשנות התשעים הוא היה רק מיליונר ולא מיליארדר כמו היום.
אפילו הנשיא לשעבר, ברק אובמה, שגדל בשיקאגו בשנותיו הגדולות של ג'ורדן, הביע אכזבה מסויימת על האדישות החברתית של האליל שלו.


איפה הילד:

לג'ורדן כנראה יש השפעה על התכנים שעולים בסידרה ולזכותו הוא נתן מקום מכובד לנושאים שלא מחמיאים לו כמו ההימורים וחוסר המעורבות החברתית, וזה נותן תמונה טובה יותר על אדם שרצה להיות מושלם, ושיווקו אותו ככזה, ובסוף הוא ואנחנו למדנו שהוא לא כזה.
מה שחסר לי לחלוטין בסידרה היא המשפחה שלו. הפעם היחידה שהוא מזכיר את אישתו עד עכשיו היתה כשהוא רוצה להתקשר אליה מיד אחרי האליפות השלישית. את השיחה עצמה אנחנו לא שומעים. את אישתו והילדים אנחנו גם לא רואים.

בסיום הפרק ג'ורדן אומר משפט מעניין –
"אם הייתי יכול לחזור על הדברים, לא הייתי רוצה להיחשב מודל לחיקוי. זה משחק שמוטה נגדי, ואין לי סיכוי לנצח".

ניתן לראות את ששת הפרקים הראשונים בנטפליקס, ומדי יום שני עולים שני פרקים נוספים.

קישור לטור הראשון על הסידרה

via "chicago bulls" facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח