מאתיופיה באהבה/אפליה, מחאה וכדורגל

במהלך חודש מאי שנת 2015 פרצו בתל אביב הפגנות של ישראלים יוצאי אתיופיה על רקע אפלייתם לרעה בחברה ועל הגזענות כלפיהם. אחת מההפגנות הייתה אלימה במיוחד, במהלכה נפצעו 35 שוטרים ו-11 אזרחים. את מידת ההשפעה של ההפגנות על שילוב קהילת יוצאי אתיופיה במדינת ישראל כנראה נדע רק בטווח הארוך יותר, אך מה שבטוח הוא שהאירוע העלה את נושא הגזענות כלפי קהילת יוצאי אתיופיה לכותרות.

אירוע נוסף, שהוביל לכתיבת כתבה זו, שמטרתה בירור מצבם של כדורגלנים בני העדה, התרחש במשחק הליגה בין מ.ס אשדוד לבין מכבי ת”א העונה. אור אינברום, שחקנה המוכשר של אשדוד, עלה כמחליף בדקה ה-57. במהלך המשחק התרחש אירוע מגעיל ,כאשר ניב זריהן קרא לעברו של אינברום “אתיופי מסריח”. תקשורת הספורט בישראל זעקה כנגד זריהן, במשך יומיים, ובעקבות תגובה מהירה של כל הצדדים, הנושא ירד מהפרק, בעיקר בעזרת סוכנו של זריהן, דודו דהאן, שסגר את העסקה בה עבר זריהן להפועל באר שבע פחות משלושה שבועות לאחר המקרה.

ניב זריהן. אתר ההתאחדות לכדורגל

זריהן נקנס בכ-25,000 שקלים והושהה מפעילות לשבועיים. ממועדון ספורט אשדוד נמסר כי הכסף ששילם יועבר למען הקהילה האתיופית בישראל. ומה קרה מאז? כנראה שלא הרבה, כי מהר מאוד התקשורת התמלאה באנשי ספורט שאומרים שזריהן “ילד טוב” ושהדבר “לא אופייני לו” ובזאת נגמרה הפרשה. המעבר לבאר שבע זמן קצר לאחר התקרית לא הוביל ביקורת כלפי באר שבע, שבעיקר עשתה מאמצים להנמיך את הלהבות.

אז מה כן קורה מבחינת שחקנים יוצאי אתיופיה בליגת העל? לא הרבה. חיפוש מהיר בגוגל גרם לי להבין שכדי לדעת באמת מה מצבם של השחקנים בליגה, אני אצטרך למצוא דרך אחרת. למרבית מהשחקנים המשתייכים לקהילה אין דף בויקיפדיה, ובדף של ההתאחדות לכדורגל אין יותר מידי מידע. אז מה כן אפשר לעשות כדי להבין איך ישראלים יוצאי אתיופיה משתלבים בכדורגל הישראלי? להתמקד בשחקן הבולט ביותר שהגיע מהקהילה בשנים האחרונות.

אלי דסה, הגיע רחוק למרות קשיים רבים. credit: official page maccabi tel aviv

אלי דסה, מגנה הימני המצוין של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, נולד בנתניה ובגיל צעיר עבר לגור בנס ציונה. הוא התחיל לשחק כדורגל בקבוצת סקציה נס ציונה ובגיל 13 עבר למחלקת הנוער של מכבי תל אביב. דסה רצה להמשיך לשחק במחלקת הנוער של מכבי תל אביב, וביקש 60 שקלים בחודש כדי לקנות כרטיסיות לאוטובוס כדי להגיע מנס ציונה לאימוני הקבוצה. לאחר שבקשתו נדחתה, איתן מזרחי – מגן בעברו וסקאוט מחלקת הנוער של בית”ר – קפץ על המציאה והביא את השחקן הצעיר לבית”ר. בגיל 16 וחצי ערך את הופעת הבכורה בקבוצת הנערים של המועדון ולאחר עונה אחת עלה לקבוצה הבוגרת. תקופה זו הייתה משמעותית במיוחד עבור דסה, שכן הוריו עברו תהליך גירושין מורכב.

במהלך השירות הצבאי קיבל תמיכה מהצבא וכל הכסף הלך לטובת משפחתו, אמו ושלושת אחיו. דסה הודה בראיון שערך עם נדב צנציפר ב-YNET ופורסם ב 08.09.15 שהדבר השפיע עליו מאוד והעמיד אותו בלחץ עצום ביחס לגילו הצעיר: “לפעמים לעלות למשחק בידיעה שעיקלו לך משהו בבית, שפתאום ניתקו לאחים ולאמא שלך את החשמל בבית, אתה מרגיש שהכל עליך ואני רק ילד בן עשרים. ביקשתי עזרה מבית”ר ולא היה מי שידבר איתי, זה שבר אותי. הייתי כבוי, בלי חשק”.

באותו ראיון, דסה התייחס גם למוצאו ולמחאה שפרצה בקרב בני העדה שלו: “לא מצדיק את הפסים האלימים אליהם נגררו במהלך המחאה, אבל יש תסכול”. הוא המשיך ואמר כי אינו יודע למה שחקנים בני העדה לא מצליחים לפרוץ ולהפוך למקצוענים, כי בכל העולם שחקני כדורגל מובילים מגיעים דווקא מהעוני והשכונות הקשות. עוד טוען דסה כי במרבית המשחקים בהם הוא משחק, הוא סופג קריאות גזעניות, תוך כדי התעלמות של השופטים מהתופעה. דסה התקדם מבחינה מקצועית ועבר למכבי תל אביב בקיץ 2015.

מהסיפור של דסה אפשר ללמוד הרבה על תהליך שילובם של קהילת יוצאי אתיופיה בספורט בישראל, אך יותר מזאת ניתן ללמוד על הקשיים הרבים העומדים בדרכם של הספורטאים הצעירים מהעדה. כל שחקן נערים או הורה לאחד כזה יכול להעיד על ריבוי השחקנים מהקהילה בקבוצות הנוער השונות ועל איכותם של השחקנים בני העדה. אז מדוע מרביתם לא מגיעים לקריירה בוגרת כמקצוענים?

Equal

ניתן להצביע על כמה סיבות עיקריות, שהראשונה והעיקרית שבהן היא סוציו-אקונומית. הדור השני של בני העדה סבל מהעוני של הדור העולה. אנשים שעלו ארצה בלי כלום, ולא קיבלו את הסיוע המתאים מצד המדינה ושוכנו בפריפריה באזורים שלא מציעים אפשרות להתפתח, ולכן לא הצליחו להשתלב בחברה בצורה אופטימלית. מחקרים הדגישו את האפליה ממנה סובלים בני העדה – יותר מכמחצית מהמעסיקים לא רוצים להעסיק עובדים בני העדה, וכ-70% לא יקדמו את עובדיהם בני העדה. בנוסף, בני העדה מרוויחים 30%-40% פחות מערביי ישראל כיוון שהם עובדים בתוך הקהילה עצמה, שהיא קטנה בהרבה (2% מאוכלוסיית המדינה, לעומת 20% ערבים ישראלים).

במצב בו ילדים נדרשים להכריע בין לשחק בקבוצת כדורגל לבין לעזור לפרנסת המשפחה, הרבה פעמים הלחץ משפיע, מה גם שבארץ קבוצות רבות דורשות תשלום שנתי גבוה מצד השחקנים, דבר שאין באפשרותם של רבים מהצעירים לממן. אז מה הפתרון? המדינה צריכה להחליט שחלק מהכספים שמועברים מהטוטו ילך לטובת ילדים ונוער שצריכים תמיכה כלכלית. סוג של “תוכנית מצטיינים” בפריסה ארצית שתאתר שחקנים עם פוטנציאל ותעזור להם להמשיך לשחק. או, לחלופין, לעודד כלכלית מועדונים גדולים וקטנים כאחד לעזור כלכלית לשחקנים עם רקע סוציו אקונומי נמוך. הספורט הישראלי מפסיד ספורטאים רבים שאין באפשרותם לממן את המשך פעילותם הספורטיבית.

הסיבה השנייה, והחשובה לא פחות, היא השירות בצה”ל. אחוז הגיוס לצה”ל בקהילת יוצאי אתיופיה עומד על כ-90% (!!), גבוה יותר מאחוז הגיוס בקהילה היהודית בארץ, אך אחד מכל שישה חיילים בני העדה נשלח לכלא במהלך שירותו הצבאי. בשנת 2013 אף דווח כי עד כמחצית מיוצאי אתיופיה ששירתו בצה”ל נכלאו בכלא בשל עבירות שונות.

מאתיופיה באהבה/אפליה, מחאה וכדורגל

אם נחבר את הנתון הזה עם המצב הכלכלי הידוע, אפשר להבין איך צעירים בני העדה מתקשים לנהל אורך חיים נורמלי. בעיית ההשתלבות בצבא אינה אשמתם הבלעדית של בני העדה, אלא גם של המערכת הצבאית. הצבא צריך להבין שבני העדה מגיעים ביום הגיוס במצב שונה משל רבים אחרים, ושיש למצוא פתרונות חדשים כדי להקל על השתלבותם במהלך השירות הצבאי אשר מוביל להשתלבותם בחברה. שילוב קצינים בני העדה בעמדות של ייעוץ והכוונה לחיילים יכול לתרום חלקית לפיתרון הבעיה.

סיבה נוספת, וכנראה הכואבת מכולן, היא גזענות. סקר שפורסם בשנת 2012 ב-NRG מצביע על כך שרק 24% מהציבור הלא-אתיופי יהיה מוכן שילדיו יתחתנו עם אתיופים, 23% מהם יהיו מוכנים לגור בשכנות ליוצאי אתיופיה ו-47%% מהנשאלים יסכימו שילדיהם ילמדו עם ילדים ממוצא אתיופי באותה הכיתה.  אפשר להסיק בקלות שהגזענות, שבאה לידי ביטוי בתחומים שונים בחברה, תופיע גם בספורט. האם ילדים בני העדה לא מקבלים הזדמנות שווה כמו מקביליהם בני עדות אחרות? האם תהליך רכישת שחקנים מושפע גם מטעמים גזעניים? כנראה שכן, בקנה מידה כזה או אחר. בעניין הזה קיימת רק דרך אחרת לשנות את המצב, והיא חינוך. פנימיות כדורגל כדוגמת בית”ר טוברוק עושות את זה בצורה טובה תוך כדי שילוב בין שחקנים ממגזרים שונים ללא הבדל במוצאם. ככל שמערכת החינוך תפעל יותר בנושא קירוב קהילות שונות בארץ, מצבם של בני העדה ישתפר בכל התחומים. ואיך הספורט משתלב פה? שחקנים שהתבטאו בצורה גזענית צריכים להיענש בחומרה, קהלים ששרים שירים גזעניים צריכים להיענש, ופרויקטים שונים שנעזרים בספורט כדי לחבר בין תרבויות צריכים להיתמך בצורה גדולה יותר ע”י המדינה.

עתידם של שחקני הכדורגל בני העדה האתיופית אינו תלוי רק בידם. עתידה של הנבחרת הלאומית ורמת הכדורגל בארץ תלויה במידה מסוימת בשילובם בספורט, וככל שנראה יותר שחקנים בני העדה במגרשי הכדורגל, תופעות הגזענות יפחתו ושילובם הכולל של בני העדה בחברה יקבל תמיכה גבית משמעותית. אלי דסה הוא רק דוגמא לכך, והוא ראוי לכל הכבוד וההוקרה על היותו פורץ דרך. מבלי לרצות בכך, הוא כיום השחקן המוביל מהעדה האתיופית בליגת העל – הוא משחק בנבחרת הבוגרת של ישראל ובהרכב של אחד המועדונים הגדולים במדינה – אך יותר מזאת, הוא משמש מודל לחיקוי וסמל להצלחה שהגיעה לאחר עבודה קשה ונחישות.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!