כמה טוב שבאת הביתה

הסדרה "לול" של חבורת לול משנת 73' יכולה בימים כתיקונם לשמש את ד"ר אבישי בן חיים כבסיס לדיון תרבותי על הפער העדתי במדינת ישראל, דיון על פערים בין התרבויות והמנהגים השונים שהביאו אתם העולים למדינה, שוני בין התרבויות של ישראל הראשונה, השנייה, השלישית והשביעית שהולחמו יחדיו כדי ליצור את עולם התרבות הישראלי שלא מפסיק להתפתח ולהשתנות.

אם המערכון "העולים החדשים" יכול לשקף את הסטריאוטיפים העדתיים ששררו בשנת 73' ברחבי המדינה ("קיינה תרבות"), סטריאוטיפים שלפעמים נדמה כי עדיין מלווים אותנו גם היום, מערכון אחר ששודר באותו הפרק, "גמר גביע המדינה בכדורגל", מתאר בכאב ציני את יחס השלטון במדינת ישראל כלפי אוהדי הספורט בכלל, ואוהדי הכדורגל בפרט. הנאום של נשיא המדינה שז"ר בגמר הגביע בשנת 72' (בו ניצחה הפועל ת"א את הפועל ירושלים בתוצאה 1-0 משער של שייע פייגנבויים) היווה את ההשראה למערכון, בו נראה הניתוק המוחלט בין הפוליטיקאי הישראלי הממוצע, העושה ניצול ציני באירוע שיא של תרבות הספורט למען נאום פוליטי, לבין קהל האוהדים וצרכני התרבות.

חבורת לול (קרדיט לתמונה-ויקיפדיה)



בעוד השאלה "מהי תרבות" עולה לא פעם בהקשרים שונים, בכל הנוגע לתקופת הקורונה – ממשלת ישראל הראתה לאוהדי הכדורגל שספורט ≠ תרבות. בעוד שבמסגרת ההסכמים המתגבשים יפתחו אחוזים נרחבים מאירועי התרבות, בתפוסה מקסימלית של עשרות אחוזים (במבנים סגורים), עולם הכדורגל נותר אילם. 500 אוהדים לכל קבוצה באצטדיונים שיכולים להכיל עשרות אלפי אוהדים היא לא רק יריקה בפני האוהדים, אלא בעיקר הקטנת ראש פופוליסטית.

או שמא הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר – מדינת ישראל רואה באוהדי הכדורגל ברברים חסרי תרבות שלא יכולים לשמור על הסדר, כאלו שלא מסוגלים להיכנס באופן מסודר ליציעים חצי ריקים ולשמור על מרחק ביניהם. אז מדברים באוויר ומעלים הצעות מפגרות רק כדי לייצר דיון לשם דיון. ובזמן הזה אוהדי הכדורגל יושבים בבית כבר שנה, ורואים איך סביבם הכל מתחיל לפרוח מחדש בעוד הם נובלים משבוע לשבוע.

מכבי חיפה, קהל,
קרדיט לדף הפייסבוק "מועדון כדורגל מכבי חיפה MACCABI HAIFA FC"



יש אנשים שהולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת. בכל שבוע השגרה שלהם חוזרת על עצמה: הם קמים בבוקר, שותים כוס קפה, מתלבשים בהתאם למזג האוויר (וגם בהתאם למבטים מאנשים אחרים, שבוודאי יזרקו מחמאה או הערה עוקצנית) ויוצאים לדרך. אומרים שלום לחברים בכניסה לבית הכנסת, זורקים לאוויר עוד מבט חטוף, בו תמיד מגלים דבר מה שמעולם לא שמו לב אליו, בין אם מדובר בתמונה שתלויה לה על הקיר הימני ששופץ לא מכבר או עיטור שפתאום תפס את עיניהם מהשתקפות השמש.

ברגע הכניסה מגיעה התחושה של אזור הנוחות, מעין חזרה לבית השני, עד להתיישבות במקום הקבוע בו הם יושבים כבר שנים. כל שבת פרשה אחרת, כל שנה מתחילים מחדש. הכל דומה אבל כל כך שונה ומרגש בכל פעם מחדש. זאת השבת שלהם, ובתקופת הקורונה השגרה הזאת השתנתה. בית הכנסת הסגור הוסב לשטח פתוח, כמות האנשים השתנתה והכיסא כבר לא אותו כיסא. אבל השגרה אותה שגרה. התרבות – אותה תרבות. ועכשיו הם זוכים לחזור לשגרה הזאת. לאט ובבטיחות.

קהל הפועל תל אביב
קרדיט לדף הפייסבוק של הפועל תל אביב


כבר שנה שאני קם בבוקר שבת (או ראשון, או שני, או רביעי, אבל זה כבר עניין לטור אחר) ומרגיש כיווץ קטן בלב – זה לא שאין היום משחק, אני פשוט לא אהיה בו. אני לא אתרגש מהקפה של הבוקר, לא אתכנן מה אלבש הפעם ומתי אגיע ליציע, לא אקבע לשבת לבירה עם החברים לפני ולא ארגיש את מגע הכיסא המוכר. אני אפתח את הערוץ כשהמשחק יתחיל ואקווה שהפעם הכדורגל ידבר בעד עצמו. ואם אהיה כנה עם עצמי, הכדורגל כמעט אף פעם לא מדבר בעד עצמו.

זה לא משנה את מי אתה אוהד, את התחושה שמקבלים ביציע אי אפשר להחליף בדבר. אם אהבה לקבוצת כדורגל היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כך גם האהבה לאצטדיון הביתי. וכולם יודעים שמערכת יחסים בשלט רחוק לא באמת עובדת. אז שנה עברה והרגש הפך למעין ריק.

אני רוצה לחזור הביתה, לבלומפילד. זאת התרבות שלי. זאת הדת שלי. זאת האהבה שלי וזאת אחת מהתשוקות שהופכות את החיים שלי למה שהם. זה מי שאני.

הגיע הזמן שיתייחסו אלי כמו לכל אדם אחר. הגיע הזמן לפתוח את האצטדיונים, אני רוצה לחזור הביתה, לחזור להרגיש

דרבי תל אביבי
תמונה: האתר הרשמי של מכבי ת"א
Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

  1. Avatar

    מתווה עלוב, מסכים עם כל מילה

  2. Avatar
    הקצב מדוחא

    מעולה!! קלעת בול בכל מילה, לחזור להרגיש…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח