כולנו טרמפיסטים

בס"ד

הדבר הכי מעליב שאפשר להגיד לחובב ספורט הוא שהוא "אוהד הצלחות". פעם נהגתי לחשוב כך על אוהדי צ'לסי מאז שהצטרף אליהם אברמוביץ'. אחר כך זלזלתי באוהדים הרבים שהתווספו לברצלונה בעידן רונאלדיניו/מסי/גוארדיולה.

עבור אוהד ספורט ותיק יחסית, אין דבר מעצבן יותר מטרמפיסטים, אנשים שאוהדים קבוצה רק כשהיא מצליחה ופופולרית ומפסיקים להתעניין לגמרי כשהיא לא בטופ. והסיבות לזלזול בהם מגוונות: הם אוהדים את הקבוצה הנוכחית רק כי היא מנצחת/כי הכוכב הכי גדול בעולם משחק שם/כי היא פופולרית כרגע/כי זה מכניס אותם לשיחות ברזיה. יודעים מה, הכל נכון.

מסי ליגת האלופות
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

 

לאחרונה חשבתי על עצמי. תפניות שונות בחיים גרמו לי להרהר האם אני מרוצה מהכיוון אליו אני הולך ומה אני יכול לעשות בשביל להיות שמח בחלקי. ואז נפל לי האסימון. הבנתי שיש דברים שאני אוהב לאהוב רק מפני שהתרגלתי אליהם, מפני שהם הדברים הראשונים שידעתי או שהם הדברים הקלים או הפחות מפחידים לביצוע. כשחפרתי יותר לעומק הבנתי שהרגעים שהכי אהבתי בחיי הם דווקא הרגעים בהם יצאתי מאזור הנוחות שלי, כשפחדתי לעשות צעד ועשיתי אותו בכל זאת, כשהלכתי נגד כל הסיכויים והפסדתי, אבל האמנתי במה שעשיתי.

נתתי למחשבות להגיע עוד יותר פנימה והבנתי: אני לא מחדש את עצמי. אני עושה רק מה שאני מכיר ואפילו לא מבין שאני מסתכל על העולם דרך חור קטן במיוחד בקופסה קטנה במיוחד. במילים אחרות, כולנו אוהדי הצלחות. הרי למה אני אוהב את מנצ'סטר יונייטד? בטוח לא בזכות העיניים היפות של דיוויד בקהאם. אבל העובדה שהם זכו בצ'מפיונס ושבוע אחר כך אחותי נתנה לי במתנה פוסטר שלהם שקיבלה במעריב לנוער בהחלט תרמה לאהדה שלי אליהם. זה שהם היו כמעט היחידים ששודרו בערוץ 5 גם תרם לעניין. הם גם במקרה זכו באליפות אנגליה כל שנתיים והם היו המועדון הראשון שצפיתי בו בשידור חי. בדיוק אותו דבר קרה עם בית"ר של אלי אוחנה, מלבד העובדה שהם לא זכו בליגת האלופות או שודרו בערוץ 5. בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה שהכרתי שזכתה בתואר כלשהו בארץ ועודד קטש הפך אותי לאוהד מכבי תל אביב בכדורסל, למרות שגדלתי בכלל בירושלים. למה? כי הוא הראשון שחדר לתודעתי.

 

אוהדי ההצלחות לא שונים מאיתנו, אוהדי הספורט הוותיקים מסיבה אחת: גם הם אוהדים את הקבוצה הראשונה שחדרה לתודעתם. אמנם הם הכירו קבוצות הרבה לפני שהתחילו לאהוד מועדון כלשהו, אבל רק הצלחה מסויימת של קבוצה או שחקן פופולרי כזה או אחר הצליחו להיכנס לראש שלהם. בדיוק כמונו, המתנשאים עליהם. נכון, הסיבות שלהם לאהוד קבוצה שונות משלנו, אבל כל אחד צריך משהו שימשוך אותו לאהדה. ואם אותם מושכת ההצלחה, אין לנו מה להתווכח איתם על זה.

מי שבטוח נהנה מתופעת אוהדי ההצלחות הלא כל כך חדשה הם המועדונים הגדולים, שזוכים בדרך קבע להכנסה יפה מאד מאוהדים שבאים לראות את הכוכבים הגדולים בעולם רצים על הדשא אצלם באצטדיון, בלי שבאמת אכפת להם את מי הוא מייצג. חברה שלי הייתה במונדיאל האחרון בעד צרפת, למרות שבפעם האחרונה שז'ירו כבש שער ארסן ונגר עדיין התחזה למאמן מודרני. מסתבר שגם מראה חיצוני תורם לאהדה.

 

נכון, כשאצטרך לבחור חברים לצפות איתם בליגת האלופות אעדיף כאלה שאני יכול לריב איתם ולזרוק נתונים מלפני 20 שנה שלדעתי קשורים למשחק הנוכחי ואשמח כשהם יגיבו לי באותו מטבע. אזמין לביתי חבר שיודע למה הכוכב שלנו לא פותח במשחק הנוכחי ואחד שיצחק עליי כשקבוצה חלשה יותר תכבוש מול הקבוצה שאותה אני אוהד. אבל כשיגיע חבר נוסף שיגיד שהוא אוהד את הקבוצה היריבה רק כי שחקן X נמצא בה, לא אריב איתו על זה. לא אתווכח ולא אומר לו שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו. זאת מדינה דמוקרטית ואם מישהו בוחר לאהוד שחקן במקום קבוצה או לאהוד קבוצה גם בלי להכיר את שחקניה, מותר לו. אני מכיר אנשים ששנים מצביעים למפלגה מסוימת למרות שאינם מכירים את רב חברי המפלגה.

נכון, זה פחות מגניב, זה מצטייר כילדותי וזה לא מאד רומנטי. אבל זה מצליח להם. עד שהם עוברים לאהוד את הקבוצה הבאה.

אוליביה ג'ירו, ארסנל
Credit to "Arsenal" Facebook page

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח