"כבו האורות, אין איש ברחובות
בא זמן ללכת, לומר להתראות
ואת שותקת לך
ואני נשאר איתך."
"די כבר, מיצינו, לא?" זו הייתה תחושתי העיקרית בסיום ההפסד הביתי מול הקשה מאינסטנבול – אנאדולו אפס. נכון, פארוק וסורייה לא התלבשו למשחק באותו היום ונשאר בבינג' על מסכי ערוץ ויוה, אבל מיצ'יץ', בובואה ולארקין כן – במה שנראה כמו צפיית בינג' והמשך מתסכל של העונות האירופיות האחרונות של מכבי תל אביב, למעשה מאז הזכייה ביורוליג.
אני נשבע – הדרך מההיכל הצהוב-כחול למכונית בכחול-לבן (או אדום-לבן, תלוי את מי שואלים) מעולם לא הייתה ארוכה יותר, עצובה יותר, מתסכלת יותר. והשורש של המילה תסכול חזר שוב ושוב על שלל צורותיו. תאמינו לי, יצא לי להיות בלא מעט רגעי נפל ביד אליהו וביניהם גם אחד המביכים שבהם – התבוסה נגד ריאל מדריד בפתיחת העונה הנוכחית, גם שם, הייתי מבואס, אבל לא עד כדי כך.
כמו כל אוהד צהוב שהיה בהיכל באותו הערב, הרגשתי שזה שלנו. תחושה שכמעט תמיד מתבדה ברבע השלישי, וכך היה גם הפעם. ועדיין, בכל רגע שנדמה היה שבורחים ושהמשחק בידיים שלנו, שכירי החרב של חברת בירת הלאגר הטורקית, חזרו, צימצמו ודהרו במהירות מקסימלית לעבר השקיעה עם הניצחון ביד.
יוצא מההיכל ומסתכל אל השמיים. למולי מגדל אלקטרה הבוהק (שנקרא על שמה של האקסית המוצלחת של מכבי, זו שזכתה איתה ביורוליג ומאז שעזבה, כמו בלאט, מכבי פוקס נראית פחות או יותר כמו קולב בחנות בגדים במכירת חיסול). "למה??? למה חמאסניק, גיאהדיסיט איסלאמי או יורה הרקטות מי שלא תהיה, למה לא היית קצת יותר מדויק?!" טוב, זה מוגזם. אבל זו התחושה. שתבלע אותי האדמה – ממש עכשיו.
קל מאוד להסתכל מהצד ולקרוא לעונה של מכבי מודל 2018\2019 כישלון. זה די נכון, ומאוד הגיוני. למרות שכישלון היא מילה קצת גדולה עבור עונה שכמעט והסתיימה במחזור ה-7 ועוד הצליחה להגיע לאיזור קו הסיום כשאנחנו אופטימיים ומחשבים תסריטים לניסים. אף אחד לא יחגוג בכיכר רבין ולא יהיה נס (ואם איכשהו אתם קוראים את הכתבה הזו ומכבי תל אביב עלתה להצלבה – טוב… זה כנראה לא יקרה). בעיקר כי מכבי השכילה למעוד במשחקים החשובים באמת, המשחקים "הבטוחים" לכאורה – בבית – נגד קבוצות חלשות ממנה.
מכבי תל אביב של השנה מתסכלת לא פחות מהגרסאות הקודמות, רק שהפעם, כאילו בכוונה, נראית כמו קבוצת פיינל-פור עד למאני-טיים שם היא פתאום קורסת ואיתה הסיכויים להצלבה. גם הניצחון אמש (בחוץ, אצל חימקי מוסקבה) לא באמת המתיק את הגלולה המרה – עוד עונה נגמרה. היו רגעים יפים מאוד בעונה הנוכחית, אולי אפילו אצא ממנה מעט מעודד אם ותסתיים בזכייה באליפות המקומית, אבל הפספוס, ברגע האמת של העלייה ל-8 הגדולות – לא באמת יפסיק לכאוב בזמן הקרוב.
ועוד סיבה להיות מעודד היא סגל השחקנים של מכבי, שברובו צריך להמשיך לעונה הבאה, וכך גם בעמדת המאמן, שלמרות שלא הצליח ברגע האמת, ראוי להמשיך גם בשנה הבאה, או בקיצור – פחות לגזור ויותר לשמור. אסור לאבד את הראש. הדעה הפופולרית ביותר של הקיץ הקרוב תהיה כנראה להשאיר בכל מחיר את טאריק בלאק מיודעינו, כרגע, אחד השחקנים הטובים ביורוליג בעמדתו. אם נצא מנקודת ההנחה הקלושה שבלאק לא יקבל חוזה ב-NBA ו\או לא יקבל הצעה מקבוצת יורוליג אחרת ו\או לא ידרס ע"י מכבש בטון – זו באמת תהיה ההחתמה הטובה והחשובה ביותר של מכבי. אך יש גם שחקנים נוספים שמכבי תל אביב תהיה חייבת להשאיר בשורותיה אם תרצה לקבל קצת יותר בעונה הבאה, ובראשם – מייקל רול, המנהיג השקט והשפוי, שלחלוטין לא קיבל מספיק קרדיט וכשקיבל (כמו מול חימקי אמש) הוכיח מדוע. גם סקוטי ווילבקין ראוי להמשיך ולתחושתי אם תהיה לו עונה נוספת בצהוב, היא תהיה טובה הרבה יותר.
גם מצבת הישראלים של מכבי טובה. ולראשונה מרגישים שאחרי כמה שנים של הצבת ישראלים בינוניים ומדושני עונג – התהליך שהחל בעונה הקודמת מתחיל לקצור את הפירות כדוגמת דיברתולומיאו וזוסמן שמנפקים דקות משמעותיות גם ביורוליג, גם ללא חוק רוסי, רומני או צרפתי.
"ובוקר בא כמעט
הכל כל כך מוכר
גם אם אלך לי
אשוב ודאי מחר
ואת שותקת שוב
וכמו תמיד – אני נשאר…"
נסיים בקטע מהשיר הנהדר שפתחתי איתו בהתחלה. כמו כולם, גם בהנהלת מכבי, מקווים שיגיע כבר הרגע המיוחל בו יכבו האורות בהיכל מנורה, כמו מסטיק בשיער שחייבים לשחרר – כמה שיותר קצר ומהיר, וכמה שפחות כואב – אורות הזרקורים של היורוליג יחכו לשנה הבאה ואף אחד פה בארץ כמעט לא יתעניין בשידורי ההצלבה של המפעל בטלוויזיה.
להיות אוהד של קבוצה זה אף פעם לא קל. האמונה בניסים, הציפייה, הכל כל כך מוכר. גם אם אלך, אגזור את המנוי, אמכור את הצעיף ואעבור לקונגו – אני ודאי אשוב. אחרי עוד אכזבה רצינית מכבי שותקת שוב, יום אחד, אולי עוד שנה ואולי לא, להצלבה – היא תשוב.
