יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
חריזה מתאימה לכל מצב,
גם אם לא ממש טוב עכשיו,
גם אם אנחנו צוברים הפסדים,
אין מצבים ולא מבקיעים,
כי גם כשהנגיף מכה בעולם,
אנחנו ראשונים לפני כולם.

איזה שבוע, איזה שבוע,
מתלבט מה יותר גרוע,
זה שעפנו מהגביע,
או שאליסון נשאר ביציע,
לעומת זאת,
זה שהפסדנו לראשונה,
לא ממש קילקל לי את העונה.

גירסת הבמאי:
"אני זקן מכדי לחשוב שאני יכול לנצח את כל המשחקים מעכשיו והלאה" (לא שאני לא מסכים איתו, אבל מה שמטריד אותי זה הסגנון הפולני משהו, שממש לא אופייני לקלופו).
"I'm too old to think that I could win all the football games from now on"

סרט רץ:
אני קורא את הכותרות ואת ההתייחסות למשחק באתרים שקשורים לקבוצה, וקצת מתקשה לקשור בין הפער העצום שיש לנו בצמרת לבין הלחץ שכולם משדרים והחשיבות הרבה שמייחסים למשחק. אני מבין את הרצון להפוך את הכיוון ואת ההשלכות של תוצאה גרועה על המשחק הקרוב בצ'מפיונס, אבל תוהה האם אין פה מעט הגזמה.
מה שיותר מטריד אותי זה שהם מדביקים אותי גם בדאגה, למרות שמעולם לא הפסדנו שני משחקי ליגה ברציפות עם קלופ.
מצד שני המבט המהורהר של קלופ במנהרה לפני המשחק נראה לי פחות מחוייך מהרגיל…

…ואחרי תשע דקות קלופ היה מחוייך עוד פחות כי הפתיחה היתה בדיוק כמו שהתרגלנו לאחרונה מהיריבות שלנו – הגנה צפופה, כדורים ארוכים, טעות בהגנה ופיגור מוקדם.
וילסון דוחף את גומז מאחור, זוכה בכדור, מילנר מפספס בסגירה ואותו וילסון מבקיע מקרוב. 1-0 וגם הצעקות של קלופ "פאול, פאול" אינן משכנעות את השופטים, על המגרש ומול המסכים, לשנות את דעתם.

קלופ אמנם מתאושש מהר ומבקש מהקהל לעודד ולדחוף, אבל הקבוצה מתקשה להתאושש וגם הקהל. אדריאן מציל נהדר מנגיחה של אקה, סלאח מבזבז מתפרצת, המשחק נעצר כל הזמן והכל נראה אפרורי ומעט קודר, כמו מזג אויר אנגלי אופייני.
כשמאנה חטף כדור מהמחליף סימפסון ליד הרחבה צעקתי "וואו", כשהוא מסר גרוע לסלאח צעקתי "אלוהים, מה הוא עושה", וכשסלאח בעט מדוייק לפינה בניגוד לכיוון התנועה שלו ושל השוער צעקתי "וואו, וואו, וואו". 1-1 ומאנה בהחלט אומר תודה לבחור מהאגף הימני.

שמונה דקות מאוחר יותר מאנה אומר תודה לוירג'יל ולקו ההגנה של בורנמות', לראשון בזכות החטיפה והמסירה, ולשני בגלל חוסר הסדר שבזכותו הוא לא בנבדל ונשאר לבד מול השוער. 1-2 והסדר חוזר להיות מוכר.

סופסוף אנחנו מסיימים מחצית ביתרון, לא בגלל יכולת מלהיבה או מהלכים מופלאים, אלא בעיקר בזכות ניצול שתי טעויות של היריב במקומות רגישים על המגרש, ולמרות שיפוט מבולבל שפגע בשתי הקבוצות.

אחרי ההפסקה המשחק מתנהל,
לא פחות ולא יותר,
שתי הקבוצות מחכות לסיום,
מקוות שלא יקרה כלום.

נשבע לכם שכתבתי את השורות למעלה בדקה השישים, וסיימתי בדיוק כשאדריאן יצא לטייל ברחבה, ומיד אמר תודה ענקית למילנר שעזר לו עם הצלה ענקית ממש על הקו.
אחרי ההזדמנות, המשחק התעורר מעט מכיוון שבורנמות' קיבלה קצת אומץ, עד כדי כך שהעלתה למגרש את סולנקה, והתחילה לנסות לתקוף ולא רק להתגונן.
סולנקה כמובן תרם יותר לליברפול מאשר לקבוצתו כשפגע בחבר והשאיר אותו מדדה על המגרש, ואיפשר לאדומים לצלוח בשלום את דקות הסיום.

שחקן ראשי:
מילנר.
Old faithful
לפעמים מספיקה שניה אחת.
אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לקבוצה אם מילנר לא היה מציל את הכדור של פרייזר ממש על הקו, פשוט מכיוון שהוא אף פעם לא מוותר ולא מתייאש, ואף פעם אינו מפסיק לרוץ ולעבוד, בדיוק כמו הגייזר המפורסם בילוסטון.

שחקן משנה:
אוקסלייד – צ'מברליין.
היה השחקן הבולט בקישור בעיקר ביוזמה ובדחיפה קדימה. חילק מסירות יפות, ניסה לגוון את המשחק ולחץ היטב את ההגנה. הוכיח שוב שהמקום הנכון שלו הוא בקישור ולא באגף.

דבר המבקר:
בסיום המשחק הקהל שר, כרגיל מאז הניצחון על יונייטד, שאנחנו נזכה באליפות, אלא שהשירה נשמעה לי מעט מהוססת וחסרת ביטחון וחדות, בדיוק כמו שהקבוצה נראתה היום.
גם התגובה של היציעים לאגרוף המונף של קלופ נשמעה לי מעט יותר חלשה מהרגיל, ואני תוהה אם זה רק בראש שלי.
זה היה ניצחון קשה לא מכיוון שבורנמות' היתה כל כך טובה, אלא מכיוון שליברפול לא היתה טובה כמו לפני הפגרה, או אולי יותר נכון לומר, שליברפול היתה מעט יותר טובה ממה שהיתה עד כה אחרי הפגרה, וכל זה מספיק רק לניצחון דחוק.

חוסר הביטחון של השחקנים וחוסר החדות והדיוק בלטו כמעט בכל פעולה על המגרש, בהתקפה ובהגנה.
וירג'יל וגומז התקשו מאוד מול המהירות של וילסון ופרייזר בעיקר עד ההפסקה, ואם בשער הראשון גומז היה מטפל בכדור מהר יותר, כנראה שלא היינו סופגים. טרנט היה מאופק יחסית, אם כי היו לו כמה כניסות די טובות לרחבה בעיקר במחצית הראשונה. הכדורים החופשיים שלו עדיין חסרים לקבוצה. מילנר נתן עבודה, אולם הפער ההתקפי בינו לבין רוברטסון הוא עצום, בעיקר בגלל שהוא ימני.
אדריאן ענה על הדרישה הבסיסית ממנו, שהיא לא לעשות טעויות גורליות בפתיחה, ואפילו היו לו כמה עצירות טובות.

חלוצים צריכים לכבוש שערים, וזה מה שסלאח ומאנה עשו, אבל כמעט כל שאר הפעולות שלהם ושל פירמינו היו לא מדוייקות ולא חדות, וזה בלט בעיקר בהתקפות המעבר ובניסיונות לפרוץ את ההגנה בתנועה ובדאבל פאס.
לפעמים המסירה היתה לא מדוייקת, לפעמים לא בזמן, לפעמים לא לשחקן הנכון ולפעמים לא לכיוון הנכון. כל מה שעשו עד לאחרונה בעיניים עצומות, הם התקשו להשלים היום. אם זו החזרה הגנרלית לקראת אתלטיקו, אז אני לא יודע אם כדאי לנו לסמוך על זה שמה שלא הלך בחזרה יעבוד בהופעה עצמה.
קראתי השבוע טור על כך שההזדמנויות שפירמינו מגיע אליהן באנפילד הן הרבה יותר טובות ממשחקי החוץ, ושסביר להניח שמתי שהוא נזכה לראות ממנו שערים גם בבית. עשרה חודשים זה לא קרה וגם היום לא, למרות שתי הזדמנויות מעולות, אחת מהן לפני הסיום עם קו נקי, פתוח וברור לשער.
מאנה בעט נהדר למשקוף וסיים עם שער ואסיסט, רק בזכות סלאח, אולם הוא היה לא מדוייק רוב הזמן, ולולא השופט המבולבל, הוא היה מסיים עם צהוב וצפונה, על נגיעת יד ועבירות מיותרות. מול אתלטיקו זה עלול להסתיים אחרת.
סלאח היה הטוב מבין השלושה, גם מכיוון שטרנט היה על המגרש והמשחק באופן טבעי נטה לצד שלהם. הוא היה פעיל, יוזם, נמרץ ומאיים על השער, אם כי גם ממנו כבר ראינו משחקים טובים יותר.

בורנמות' עשתה את המקסימום מבחינתה, וכמו קודמותיה השבוע השתמשה באותו פלייבוק נגד האדומים, שכולל קו הגנה צפוף ועבה והרבה מסירות ארוכות לחלוצים מהירים, שאכן הגיעו להזדמנויות טובות.

כותרות סיום:
קלופ אמר בעבר שמה שהוא מרגיש אחרי שהקבוצה כובשת שער זו תחושת הקלה, וזה מה שהרגשתי היום בסיום המשחק, ורק מכיוון שניצחנו, ואני מניח שאיני היחיד שחש כך.
אם הוא רוצה לעבור ביום רביעי את אתלטיקו מדריד, הוא חייב שהקבוצה והקהל יהיו הרבה יותר חדים, הרבה הרבה יותר נמרצים ואינטנסיביים, והכי חשוב שלא נספוג בפתיחה.

הפסימיסט יגיד: משחק חמישי ברציפות שאנחנו סופגים.
האופטימיסט יענה: ניצחון 22 ברציפות בבית.
הפסימיסט יציין: יש שיפור, אבל זה עדיין לא זה.
האופטימיסט יאמר: עוד 9 נקודות. רק עוד 9 נקודות.

קישור לכל הטורים בסידרה על יורגן קלופ

קישור לכל הטורים של יומן האליפות