בס"ד
כדי להבין את מה שג'יימס הארדן עושה העונה צריך להביט קצת יותר מקרוב. האיש מפציץ שלשות ללא הכרה באחוזים יציבים מאד, קולע עונשין בכמויות וכל זה כשיש לו בקבוצה את אריק גורדון (מקום 41 בקלעי השלשות בכל הזמנים) ואת כריס פול. הוא קולע שלשות ב-37%, הכי גבוה שלו ב-4 העונות האחרונות. ב-3 העונות הקודמות הוא לא עבר את 10.9 זריקות מהעונשין, העונה הוא כבר נושק ל-12, בכמעט 87 אחוזים, הנתון הכי… גבוה שלו, כמובן, ב-4 העונות האחרונות.
בנוסף, האיש והזקן חוטף מעל פעמיים בכל משחק, הכי הרבה שלו ב-4 העונות האחרונות. הוא חוסם 0.7 פעמים במשחק, שווה לשיא הקריירה שלו. הוא מבצע 3.3 עבירות במשחק, גם הכי הרבה ב-4 העונות האחרונות (לפני כן לא עבר את ה-2.8), מה שאומר שהוא שיפר את ההגנה או לפחות מראה שהוא מתאמץ יותר בצד הזה של המגרש. הוא לוקח 6.6 ריבאונדים למשחק, הנתון השני הכי גבוה שלו ב-4 העונות האחרונות.
אז הארדן זורק הרבה יותר מכל טווח, האחוזים מאד דומים ב-4 העונות האחרונות ואם לא פתיחת עונה מהוססת, היינו רואים גרף עליה גם במאזן הקבוצתי, כאשר לפני שלוש שנים הייתה הקבוצה במאזן 24-25 אחרי 49 משחקים, בקושי חיובי. עונה אחרי זה צמח ל-15-34 ובשנה שעברה זה כבר היה 13-36 מדהים. העונה הרוקטס על 22-29 אבל במגמת שיפור ועכשיו, כשכריס פול חזר, יש ליוסטון את כל הכלים בשביל להתעלות על עצמם.
אבל מה הביא לשינוי הגדול הזה ביכולת של שחקן אחד? איך הארדן העלה את השימוש שלו בכל כלי ושמר על האחוזים שלו? ולמה? למה הוא זורק כל כך הרבה? איך הוא מרשה לעצמו לשחק באופן כל כך סוליסטי כשלצידו לא נמצאים נציבים דמויי שחקנים, אלא קלעים ותיקים ושחקנים נהדרים דוגמת גורדון, פול (שהיה פצוע לא מעט זמן), טאקר וקאפלה (שכרגע פצוע). ועכשיו הצטרף גם קנת' פאריד המוכשר?
אז העונה הארדן מוסר 8.1 אסיסטים למשחק, מקום שני מהסוף שלו ב-4 העונות האחרונות, והוא גם מאבד 5.5 כדורים למשחק, יותר מבכל עונה בקריירה חוץ מאחת. הוא משחק 2 דקות בממוצע יותר מאשר בעונה שעברה. איך החברים שלו לקבוצה מקבלים את כל הנתונים השליליים האלה? מייק ד'אנטוני התבטא לאחרונה בעניין כשאמר "לפעמים לחבר'ה לא ממש נוח עם זה". אמירה שמסבירה הכל: למאמן אין השפעה חברתית על הקבוצה או חשיבות מנהיגותית, הכוכב הוא מעל הכל ומעל כולם, ומי שלא נוח לו שיחפש מקום אחר.
ניסיתי לחפור בנתונים ולחפש סיבה שיכולה להצביע ולהסביר למה שחקן אחד החליט לקחת את הכדור, פשוטו כמשמעו, ולא לשתף את האחרים במשחק. האם זה הנסיון לזכות באליפות לקראת גיל 30 שכל כך בוער בו? אמנם, יוסטון השתפרה בשלב אחד בפלייאוף בכל אחת מ-3 העונות האחרונות, עד שהודחה בגמר המערב בעונה שעברה מול האלופה המכהנת, אבל בעונה שעברה היה ליוסטון את המאזן הטוב בליגה ויתרון ביתיות לאורך כל הדרך. העונה אין לה סיכוי תאורטי לשחזר את ההישג הזה, כשבמקביל גולדן סטייט נראית כל כך בלתי פגיעה ועוד הצטרף אליה עכשיו קאזינס באופן פעיל, טורונטו נראית כמו הדבר האמיתי עם קוואי לאונרד ומילווקי ודנבר עושות קולות של קונטדריות. כריס פול כבר מבוגר ונפצע לעיתים קרובות יותר וד'אנטוני כבר לא יחדש רעיונות אימון, כך שזה לא הכיוון, כנראה.
האם מדובר בשיפור סטטיסטיקה אישית? ובכן, תלוי מאיזה צד מסתכלים על השאלה הזאת, ואיזו סטטיסטיקה. קווין דוראנט לדוגמה: לא מזמן, במהלך משחק מול בוסטון, קיבל דוראנט את הכדור רגע לפני סיום המחצית הראשונה ובמקום לזרוק מהחצי כמו כל שחקן בליגה, החליט לוותר וזרק סתם אחרי הבאזר, כדי לא לפגוע בסיכויים שלו לסיים את הקריירה עם 90-40-50, האחוזים הנדירים מכל טווח במגרש.
הצד השני של המטבע הזה הוא ראסל ווסטברוק. הגארד האגרסיבי הוכיח כבר מזמן איזו מפלצת טריפל דאבל הוא ואחרי שסיים עונה מלאה עם ממוצע טריפל דאבל, כולם היו בטוחים שעכשיו הוא יתפנה לעסוק בדבר החשוב ביותר, שזה לעזור לפול ג'ורג' לזכות באליפות. עד כה הת'אנדר אכן נראים נהדר, אבל בעיקר הודות לג'ורג' שנותן עונת MVP (למרות שהארדן יזכה בתואר הזה) ולא לעזרה של ראסל. ווסטברוק ממשיך לנפק טריפל דאבל לעיתים קרובות וזה בא בצירוף אחוזי קליעה מחרידים (הרבה משחקים מתחת ל-30% מהשדה) ועל חשבון פעולות נכונות שנועדו לקדם את הקבוצה. ואולי כאן בדיוק נמצאת התשובה לשאלת הארדן.
כמו ווסטברוק, גם הארדן פחות או יותר השלים עם הרעיון שאליפות בתקופת הווריורס היא כמעט בלתי אפשרית ואם אתה לא יכול להביס אותם, תצטרף לטירוף שלהם סביב השארת מורשת כלשהי בליגה, הותרת חותם מעניין.
סטפן קרי נמצא כבר כרגע במקום ה-3 בכל הזמנים בקלעי השלשות ב-NBA, זאת למרות שהוא שיחק בערך חצי משאר המובילים ברשימה. קווין דוראנט משפר אחוזים אישיים שמעטים לפניו השיגו וקליי תומפסון שובר שיאי קליעה פר רבע שיהיה קשה מאד לשחזר.
בזמן ששחקנים אחרים בליגה דוגמת ווסטברוק משפרים שיאים אישיים, כמו לעשות כמה שיותר טריפל-דאבלס כדי להתמקם לצד מג'יק ג'ונסון ברשימה יוקרתית כלשהי, כך הארדן מבין שזה מה שנותר לו לעשות. אליפות לא באה בחשבון, אחוזי קליעה נדירים שייכים לשחקנים אחרים ובהגנה הוא לעולם לא יהיה אנדרה איגודאלה. מה עושים? מנסים להצטרף לטוב ביותר בתחום שלו. ווסטברוק מנסה לתפוס את מג'יק, הארדן מנסה לדגדג את קרי ברשימת קלעי השלשות של כל הזמנים. משחקן שמוסר מספר דו ספרתי של אסיסטים על פני עונה שלמה, הוא הפך לשחקן שמוסר 3 אסיסטים פחות שנתיים אחרי, אבל גם לאחד כזה שזורק כמעט 5.5 שלשות יותר למשחק מאשר לפני 3 שנים.
כרגע ממוקם הארדן במקום ה-13 בכל הזמנים ברשימת קלעי השלשות בכל הזמנים ואם ימשיך בקצב הנוכחי (והוא רק בן 29), הוא נכנס לעשיריה הראשונה תוך עונה וחצי, במקום ג'ו ג'ונסון וג'ייסון קיד. משם, העלייה לחמישיה הראשונה תהיה תלולה מעט, יותר אבל אפשרית לגמרי.
ג'ייסון טרי במקום ה-5 כבר פרש ואם הארדן יקלע לפחות ב-35% וישחק עד הגיל בו פרשו רג'י מילר או ריי אלן הוא בוודאות יסיים בין 4 הראשונים, כאשר קרי צפוי להיות מדורג ראשון בתום הקריירות של שניהם. וכשהליגה תסתכל לאחור בדפי ההיסטוריה ותספור את האליפויות של קרי (בטח יסיים עם 4-5 לפחות) לעומת הדף הריק של הארדן, הם יוכלו להגיד בקול "אבל איזה יריבי שלשות הם היו, אה?", בלי לזכור שבזמן אמת זה לא הוביל את הארדן – את יוסטון – לשום מקום רציני.
בינתיים הארדן שבר את השיא של קובי ברייאנט (אותו עקף גם ברשימת השלשות לפני כחודש) למשחקים רצופים עם 30+ נקודות והקבוצה מנצחת והרבה, אבל זה הכל. אף אחד לא חושב שהרוקטס ינצחו לנצח וכנראה שהארדן יגלח את הזקן לפני שהקבוצה הטקסנית תזכה באליפות פעם נוספת.
בהנחה שהעונה תימשך בחציה השני כפי שהייתה בראשון, מילווקי, דנבר, טורונטו, בוסטון וכמובן גולדן סטייט יקשו מאד על יוסטון להגיע רחוק, שלא לדבר על להשתפר מהעונה שעברה. אז הארדן עושה מה שעשה כל שחקן NBA שלא היווה פקטור במאבק האליפות – משפר את סיכויו להותיר מורשת מכובדת, משהו שיזכרו ממנו ביום שאחרי, מלבד זקן ותנועת בישול מרק אחרי קליעות מחצי מרחק.
האם הוא יצליח? סביר להניח שכן. האם זה עוזר לקבוצתו? ימים יגידו. כרגע הסיכוי שאנתוני דייויס וקליי תומפסון יגיעו יחד ללייקרס נראה חיובי יותר מאשר תשובה לשאלה הזאת.
