זה זמן קסם

בהמשך לאחד מהטורים האחרונים שלי, תקפה אותי תחושת החמצה מסוימת שלא נגעתי מספיק בפרקי הסיום של סדרת המופת 'הריקוד האחרון' ששודרו לאחרונה, בתחושת הריקנות שהתחזקה בי לאור ניצוצות הגדולה של שחקן-על מעידן שלא הצלחתי לקבל ממנו מספיק מסיבות כאלה ואחרות, והתעורר בי הרצון לעסוק בנושא זה מנקודת מבט של צופה צעיר אל מול צופה מבוגר שכבר חווה כמה דברים לגבי הליגה הטובה בעולם, ומקווה אנוכי שתתחברו.

הריקוד האחרון, מייקל ג'ורדן
via "chicago bulls" facebook page

 

המשקפופר מול התולעת – קשה לומר באמת מי היה טוב יותר עבור הבולס, רודמן או גרנט. כמובן שהאחרון היה קלעי טוב יותר וידע להתממשק עם רוח הקבוצה במובן שצמח עם הגרעין הקשה, נפל לקרשים נגד דטרויט ובוסטון עד שבסוף טעם את שמפניית האליפות 3 פעמים. לעומתו, רודמן היה לקראת סוף הקריירה, נחשב לבעייתי פלוס, מוגבל התקפית, אך הכל התגמד אל מול 15 הריב' שהיה שווה למשחק, כולל ערך מוסף כשזה הגיע לשמירה על כוכבי היריבה באותה עמדה ונכנס להם לראש. גם הוא תרם ל-3 האליפויות האחרונות של המועדון ולי נותר רק לשאול: מה יותר מגניב? המשקפיים של גרנט או הצבע בשיער של רודמן?

מאמן X מול מאמן Y – פיל ג'קסון הרוויח את מקומו כמאמן אדיר ואולי הטוב ביותר בהיסטוריה. עם זאת, חשוב להזכיר שלא הגיע עם רזומה מלהיב, משמע אפשר לייחס את ההצלחה לכלים שהיו ברשותו. ברור שצריך לדעת לשחק עם כלים בקנה מידה כזה, אבל חוץ ממשפטי זן, אי-לקיחת פסקי זמן ברגעי משבר כדי לתת לשחקנים להתמודד ורוטינות הזויות לעיתים, מה ההבדל אם פאט ריילי היה במקומו? אולי ההצלחה היתה גדולה יותר ומגיעה עוד קודם?

פיל ג'קסון, מייקל ג'ורדן, הריקוד האחרון
via "chicago bulls" facebook page

 

זבל אורגני מול אינסטנט פודינג – מדובר ללא ספק גם ברוח התקופה, כששושלות שנבנו שנים כמו הסלטיקס והלייקרס מרחפות מעל, אבל בואו לא ניתמם כי גם קבוצות כאלה עוברות זמנים לא טובים מדי פעם (בוסטון 20 שנה והלייקרס מעל עשור אחרי בירד ומג'יק) והציפייה נשארת ועוד איך. בימינו התחושה שדברים כאלה, כגון גולדן סטייט וסן אנטוניו, לא יכולים להיווצר מעצמם לאור חברויות מחוץ למגרש (תודה, לברון) שמקבלות ביטוי טוב מדי כל טרום-עונה או שהקבוצות מבצעות שנים טאנקינג.

אגב, זה יכול להיות מה שקרה בשיקגו של תחילת האייטיז אם לוקחים בחשבון את זה שהיתה קבוצת נישה בעידן יחסית "אפל" מבחינת שקיפות ויח"צ מצד הליגה. מה שבטוח, מייקל ושות' אף פעם לא ניסו לפתות חברים מהקולג' להצטרף, לא לברוח או ליצור אימפריות יש מאין בין-לילה כשהכל נראה עגום, וזה מה שקיבע את עליונותם במבט לאחור. רק המחשבה עליו משחק לצד בארקלי או יואינג מעליבה אותי בשמו.

חצי מרחק או מרחק וחצי – כמות הזריקות הנמוכה ל-3 בשנים של מייקל היתה גורמת לסטף קרי להתעורר באמצע הלילה עם זיעה קרה, ואילו מייקל היה מגחך על חוסר הפיזיות והסיכון הגבוה שכרוך בשלשות כשאפשר לבצע עוד פיידאווי מופתי באיזור העונשין עם לשון בחוץ כשמתחשק. מה קרה שם בדרך? האם יש קשר לתרבות הסושיאל מדיה שמצריכה פחות ופחות "לכלוך ידיים" בהגנה כדי לשמור על פרסונה נקיה ברשת או שזה נטו טריק שיווקי של הליגה לשמור על גופם של הכוכבים של ימינו? או שמא זליגת הליגה לאירופה שמצדה לא נשארה חייבת והביאה את הקליעה מרחוק?

 

אח גדול או אבא קשוח – ברור שיש מנהיגות אולד-סקול סטייל מייקל, שדחף את כל מי שהיה סביבו עד לכדי הצלחה תוך השמדת כל מה שמעבר מבחינת הצד השני. אין ספק שזה לא היה עובר בשקט כיום והציוצים של שחקני המשנה היו מחרידים. מצד שני, מי רוצה לחשוב שהכל תמיד מיושר וחייכני? האם עברנו למצב של אוהדי הצלחות והרמוניה באינסטגרם סטייל לברון אל מול הריחוק "השלילי" סטייל קובי שניסה וסוג של הצליח לחקות את מייקל במובנים רבים? האם אופי המנהיג נובע מהעמדה במגרש והעובדה שלברון יותר רכז מכל תפקיד אחר לעומת מייקל וקובי הקלעים? ואני לא קורא לסגנון האישיות של קווין דוראנט מנהיג אז תחסכו ממני את הגידופים.

בחזרה לעתיד או שוטר בגן הילדים – מי שאומר שלברון לא יחזיק מול הפיזיות של האייטיז וניינטיז כנראה טועה ומטעה בדיוק כמו שמייקל יקלע בוודאות 50 למשחק בימינו, הכל עניין של התאמות ולכו תדעו מי יבצע אותן טוב יותר – השחקן או ההגנה. יש גם את האמירה של מייקל שהאמין באליפות שביעית אם היה ממשיך לשחק בגיל 36 עם שיקגו, אולם מול מגדלי התאומים – דויד רובינסון וטימי דאנקן המבטיח של מודל 99' שיקגו היתה מתקשה ולא בדיוק נבחנה בגמרים נגד סנטרים משובחים, אז למה להדליק סתם, מייקל? (נכתב בהומור)

**לסיכום, תודה לך נטפליקס, תודה מייקל, תודה NBA, תודה כדורסל.

ג'ורדן, הריקוד האחרון
via "chicago bulls" facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח