ומה אם היינו אמריקאים? – הצעה לשדרוג של ליגת האלופות

בשנים האחרונות ישנן לא מעט תלונות על השיטה שבה בנויה ליגת האלופות. בין הטענות – ריבוי המפגשים בין הקבוצות הקטנות מיותר, בעוד שמיעוט המפגשים בין הקבוצות הגדולות בשלב הבתים הופך את השלב לכמעט מיותר.

טיקטיק מונדיאלהוצעו מספר אלטרנטיבות, ביניהן: ליגה סגורה או כמעט סגורה לקבוצות הגדולות באירופה (במבנה שמזכיר את השינוי האחרון ביורוליג בכדורסל), הרחבת מספר הנציגות לליגות הגדולות (החל מהעונה הבאה האלטרנטיבה הזו אפילו תיושם), וכדי להוסיף עניין- חזרה לגביע האלופות כפי שהיה עד לפני כ-25 שנים, ועוד רעיונות מעניינים אחרים.

בנוסף, ישנן לא מעט השגות על שיטת הפלייאוף של אופ”א. השיטה: שני משחקים, אחד בית ואחד חוץ כשהביתיות נקבעת (החל מרבע הגמר) באמצעות הגרלה ושערי החוץ שווים יותר משערי הבית במקרה של שוויון. שיטה זו סופגת לא מעט ביקורות, גם על ההגרלה (עם לא-מעט טענות שהעניין מכור), וגם על שיטת שערי החוץ. תפקידה המקורי של שיטת שערי החוץ היה לגרום לקבוצות לתקוף במשחקי חוץ, אבל בפועל, השיטה דווקא הובילה להסתגרות של קבוצות כדי להעביר את ההכרעה הביתה, דבר שאפילו ברצלונה – שנתפסת כקבוצה התקפית – השתמשה בו לאחרונה.

ללמוד מהטובים ביותר

המבנה של שלב הבתים של ליגת האלופות – 32 קבוצות המחולקות לשמונה בתים בני ארבע קבוצות – הוביל אותי לחשוב על פתרון לבעיות אלו. חשבתי על פתרון שכבר קיים ביבשת אחרת, בספורט אחר, שגם בליגה שלו משחקות 32 קבוצות שמחולקות ל-8 בתים. ליגת ה- (NFL (National Football League האמריקאית היא פצצת הרייטינג הגדולה ביותר של ארה”ב. ליגת הפוטבול בנויה בצורה מאוד מעניינת, שהופכת כמעט כל משחק לחשוב ושיש בה בכל שבוע לפחות משחק גדול אחד. הליגה בנויה כאמור מ-32 קבוצות שמחולקות ל-8 בתים. אבל, הליגה מחולקת בנוסף גם לחטיבות (Conferences) שבכל אחת ארבעה מהבתים (במקרה האמריקאי – צפון, דרום, מזרח ומערב, למרות שגיאוגרפית זה לא מדויק).

NFL
Credit to “NFL” Facebook page

בשיטה האמריקאית משחקים 16 משחקים בעונה הרגילה, כשחלוקת המשחקים היא כזאת:

  1. שלושה משחקי בית מול היריבות לבית.
  2. שלושה משחקי חוץ מול היריבות לבית.
  3. ארבעה משחקים מול בית מאותה חטיבה.
  4. ארבעה משחקים מול בית מהחטיבה השנייה.
  5. משחק בית מול יריבה באותו דירוג, מאותה חטיבה, מבית שלא משחקים נגדו.
  6. משחק חוץ מול יריבה באותו דירוג, מאותה חטיבה, מבית שלא משחקים נגדו.

הפלייאוף מורכב לאחר מכן מ-6 נציגות לכל חטיבה (12 סה”כ), כאשר לכל בית יש נציגה אחת “מובטחת” ובנוסף יש שתי קבוצות מכל חטיבה שמקבלות כרטיס Wild Card לפלייאוף בזכות המאזן הטוב ביותר מבין הקבוצות שלא סיימו במקום ראשון – כולל קבוצות שסיימו במקום שלישי בבית שלהן, אבל סיימו במאזן טוב יותר מכאלו שבמקום שני בבתים אחרים. בפלייאוף עצמו, שתי הקבוצות הטובות ביותר (לפי המאזנים) בכל חטיבה (סה”כ 4 מתוך 12) מקבלות סיבוב חופשי אחד, כאשר ארבע הנוספות משחקות את סיבוב הפלייאוף הראשון. הביתיות ניתנת לשתי הקבוצות שסיימו במקום הראשון בבית שלהן, והיריבה נקבעת כך שזאת עם המאזן הטוב ביותר (מבין שתי הקבוצות שסיימו ראשונות) תשחק מול זאת עם המאזן הגרוע ביותר (מבין שתי הקבוצות שעלו כ-Wild Card).
שתי המנצחות (בכל חטיבה) עולות לשלב הבא ומשחקות בחוץ מול שתי הקבוצות הטובות בחטיבה – כששוב המאזנים קובעים מי תשחק איפה. המנצחות נפגשות בביתה של הקבוצה עם המאזן הטוב יותר מבין שתי העולות, והמנצחת במפגש הזה משחקת בגמר שידוע בכינויו “הסופרבול”, מול הקבוצה שעשתה את אותה הדרך בחטיבה המקבילה.



איך כל זה קשור לליגת האלופות?

כדי להדגים את השיטה, לקחתי את שלב הבתים של עונת 2014-15 של ליגת האלופות. למה דווקא את העונה הזאת? כי זאת העונה האחרונה שבה הדרגים להגרלת שלב הבתים נקבעו על פי דירוג אופ”א ועל פיו בלבד (בניגוד לעונות האחרונות בהן דרג א’ שמור לקבוצות שזכו באליפות המקומית בלבד). זאת גם העונה האחרונה בה זוכת הליגה האירופית לא קיבלה כרטיס חופשי לשלב הבתים של ליגת האלופות.

בעונה זו, הוגרלו הקבוצות לבתים הבאים:

בכדי להמשיך עם הדוגמא, אחלק באופן שרירותי את שלב הבתים לשתי “חטיבות”, האחת מכילה את בתים א’-ד’ (או A-D) והשניה את בתים ה’-ח’ (או E-H). בואו כעת נניח שאופ”א עושה הגרלה לפני שלב הבתים ובה היא מחליטה אילו בתים ייפגשו, ונגיד (לצורך נוחות ההדגמה) שהבתים נבחרו לפי סדר:

בית א’ ישחק מול בית ב’ ומול בית ה’.
בית ב’ ישחק מול בית א’ ומול בית ו’.
בית ג’ מול ד’ ו-ז’.
בית ד’ מול ג’ ו-ח’.

מהחילוק הנ”ל קיבלנו שמונה משחקים נוספים לשלב הבתים לצד השישה שהתרגלנו לראות בכל עונה. נוסיף למשחקים אלו עוד שניים, לפי דירוג הקבוצות באופ”א כל קבוצה תשחק מול שתי הקבוצות מהדרג שלה בחטיבה שאין לה עדיין משחק מולה בלוח המשחקים. לצורך העניין, אתלטיקו תשחק מול בנפיקה וארסנל, מאלמו תשחק מול מונאקו ואנדרלכט וצסק”א למשל תשחק מול ספורטינג ובילבאו.

לאחר סידור הבתים, המשחקים ייראו כך:

סידור משחקים בליגת האלופות
בירוק – משחקי בית בעלי עניין. באדום – משחקי חוץ בעלי עניין

נתמקד בקבוצות הבית הראשון (בית א’) בכדי להבין את שיטת המשחקים המוצעת קצת יותר טוב.

הבית מכיל את הקבוצות הבאות (לפי סדר הדירוג באופ”א): אתלטיקו מדריד, יובנטוס, אלימפיאקוס ומאלמו.

המשחקים ה”רגילים” ששוחקו במציאות ישוחקו גם בשיטה הזו (במציאות, אתלטיקו סיימה עם 13, יובה עם 10, היוונים עם 9 והשבדים ניצחו את אולימפיאקוס לנקודות היחידות שלהם). אבל, בנוסף לכך, קבוצות הבית יארחו את קבוצות בית ב’. התוצאה, הדרבי של מדריד ישוחק בשלב הבתים (חודשים ספורים אחרי הגמר הראשון ביניהן). בנוסף, קבוצות הבית יארחו גם את ליברפול (רגע אחרי עזיבת סוארז), באזל (שסיימה את שלב הבתים באותה עונה לפני ליברפול) ואת לודוגורץ רזגארד. הקבוצות בבית א’ גם יתארחו אצל קבוצות בית ה’. התוצאה, אתלטיקו ויובה ישחקו לא רק מול ריאל, ליברפול ואחת נגד השניה, אלא גם באליאנץ ארנה, באיתיחד ובאולימפיקו של רומא.

השלב האחרון הוא שתי הקבוצות הנוספות בכל דרג. אתלטיקו תשחק משחק בית מול בנפיקה וחוץ מול ארסנל. יובה תארח את זניט ותתארח אצל דורטמונד. אולימפיאקוס מול באייר וגלאטסריי ואחרונה חביבה מאלמו שיוצאת לאנדרלכט ומשחקת מול מונאקו.

התוצאה? ב16 משחקי שלב בתים, לאתלטיקו יהיו שמונה משחקים (4 בבית ו4 בחוץ) מול קבוצות שנחשבות לחזקות וטובות. ליובנטוס יהיו כשבעה כאלו (זניט של 2015 היא סטייה סטיטיסטית בדירוג אופ”א מבחינת המון אנשים). בהשוואה לעונות האחרונות בליגת האלופות שבהן היו לקבוצה שמגיעה לגמר (עם 13 משחקים בעונה) אולי שבעה או שמונה משחקים מול קבוצות חזקות כאשר רובם ככולם (חוץ מהגמר בעצם) כתוצאה ממפגשים כפולים. מדובר בשדרוג גם לקהל שמקבל בטוח, לא משנה מה הקבוצה שלו עושה, 4 משחקי בית מול יריבות שישמח לראות, וגם לרמת העניין של שלב הבתים כשפתאום משחק בין שתי קבוצות בבית ו’ יכול להשפיע על את מי תפגוש הקבוצה מבית ח’. בנוסף הקבוצות הקטנות יוכלו לשחק סוף סוף גם מול קבוצות ברמה שלהן בשלב הבתים ולא רק להתבזות מול החזקות. ההכנסות של הקבוצות האלו יעלו, אבל עומס המשחקים (16 משחקים בטוחים במקום 6) ימנע מהן להשתלט על הליגה המקומית וייתן את התחלופה הכל כך חשובה בליגות האלו.



פלייאוף לוהט!

אמשיך הלאה אל הפלייאוף עם סיפור עונת 2014-2015 לפי המבנה שיצרתי.
בכדי ליצור את תמונת הפלייאוף, אשתמש בניקוד שהקבוצות צברו במציאות בעונה ההיא.
הקבוצות שסיימו במקום ראשון: אתלטיקו (13 נקודות), ריאל (18), מונאקו (11), דורטמונד (13) | באיירן (15), ברצלונה (15), צ’לסי (14) ופורטו (14).
במקום השני סיימו: יובה (10), באזל (7), לברקוזן (10), ארסנל (13) | סיטי (8), פסז’ (13), שאלקה (8) ושחטאר (9).
נזכיר, כל הראשונות עולות לפלייאוף כששתי הסגניות הטובות בכל “חטיבה” מצטרפות אליהן.

שלב הפלייאוף הראשון כתוצאה מזה ייראה כך:
– מונאקו נגד ארסנל במונאקו, דורטמונד נגד לברקוזן/יובה בדורטמונד (בעונה של 6 משחקים בלי מפגשים ביניהן לא מצאתי שובר שוויון, אולי דירוג אופ”א – כשמדובר ב-16 משחקים- כן יעבוד), כשריאל (ראשונה) ואתלטיקו (לפני דורטמונד בזכות הפרש שערים) מחכות לארח את המנצחות – בחטיבה האחת.

– צ’לסי נגד שחטאר בסטמפורד ברידג’, פורטו נגד פסז’ בדרגאו, כשבאיירן (ראשונה בזכות הפרש שערים) ובארסה מחכות לשלב הבא – בחטיבה השנייה.

אתלטיקו מדריד
Credit to “Atlético de Madrid – Page Francophone” Facebook page

כעת, אין הגרלות, לא כאלו שקובעות ביתיות ולא כאלו שקובעות מי תקבל את הקבוצה החלשה ביותר. שתי החלטות אלו נקבעות אך ורק על פי תוצאות הקבוצות במשך העונה. אין גם את כל עניין הבית-חוץ, הקבוצה הטובה זוכה ליתרון הביתיות וצריכה לנצל אותו. הקבוצה הפחות טובה תצטרך להתמודד בחוץ עם העובדה שהיא הייתה פחות טובה לאורך העונה.

אם נמשיך ונגיד שהקבוצות הביתיות ניצחו את עונת הדוגמא שלי, נקבל את שלב רבע הגמר הבא: ריאל מארחת את מונאקו, אתלטיקו את דורטמונד, באיירן את פורטו וברצלונה מול צ’לסי. בחצי הגמר, אם ריאל ובאיירן מנצחות הן מארחות, אם לא אז הבאות בתור הן אתלטיקו (אם ריאל הפסידה) בצד האחד ובארסה (אם באיירן הפסידה) בצד השני. המנצחות עדיין ייפגשו במגרש שנקבע מראש על ידי אופ”א לגמר שבו המנצחת תניף את הגביע.

אז מה למדנו?

לסיכום, מה היתרונות של השיטה ה”אמריקאית” ומה הם החסרונות שאיתם יצטרכו להתמודד באם וכאשר באופ”א ייקראו את הכתבה ויחליטו שהשיטה מתאימה?

היתרונות:

  1. ריבוי מפגשים בין קבוצות העילית של אירופה – כל קבוצה עילית תפגוש בממוצע מעל 6 קבוצות עילית שונות בשלב הבתים, ותשחק בממוצע כמעט שמונה משחקים בשלב הבתים – ז”א חצי מהמשחקים – מול יריבות ברמה הגבוהה ביותר.
  2. משחק גדול בכל מחזור משחקים – כתוצאה מהסעיף הקודם, אם אופ”א תפעל נכון, בשיטה הזו ניתן יהיה לבנות את לוח המשחקים כך שבכל יום שלישי ובכל יום רביעי בליגת האלופות יהיה לפחות משחק אחד גדול שכל האוהדים ה”נייטרליים” ירצו לראות.
  3. ביטול ההגרלות ושיטת הבית/חוץ בשלבי ההכרעה – בעצם תיערך רק הגרלה אחת, שלב הבתים. ניתן יהיה להגריל בנוסף גם אילו בתים ייפגשו (למרות שאני נוטה לעבר סדר בתים קבוע). כאמור, גם שיטת משחקי הבית/חוץ ושערי החוץ שסופגת לא מעט תלונות – תבוטל.
  4. הקבוצות הקטנות – 16 משחקים במקום שישה, שמונה משחקי בית במקום ארבעה. 3-5 קבוצות גדולות שיגיעו לבקר במקום 1-3. משחקים שאשכרה יש סיכוי לנצח מול קבוצות אחרות מדרגים 3-4, במקום רק ה-“משחק הביתי מול היריבה מדרג 3”. כל אלו ייתנו לקבוצות החלשות יחסית יותר סיבות להגיע לשלב הבתים.
  5. מאבק עד הרגע האחרון של שלב הבתים – מאחר והביתיות חשובה מאוד בפלייאוף, לא יקרו הרבה מצבים בהם קבוצות “יוותרו” על המשחק האחרון בשלב הבתים (ע”ע יונייטד נגד חיפה). כמו כן, קבוצות שיכולות לגנוב את המקום האחרון בפלייאוף ימשיכו להילחם עליו עד הרגע האחרון. אז אולי יהיו קבוצות חסרות סיכויים ושאיפות שפחות יפריעו, אבל אלו קיימות גם כיום (ולא מעט). מה גם שאם לוח המשחקים יסודר נכון, כמות הקבוצות האלו תהיה קטנה מאוד.
  6. עומס משחקים שימנע מקבוצות עשירות להשתלט על הליגה – בליגות הקטנות של אירופה קיימת בעיה שבה הקבוצה הגדולה בכל ליגה בורחת לכל הליגה בזכות הכספים של ליגת האלופות. מדובר בתוצאה של הכנסות גדולות ועומס לא גדול במיוחד. הוספת עשרה משחקים לעונה של הקבוצות האלו תגדיל את הסיכויים שלהן לאבד את התואר המקומי לפחות לעונה אחת, מה שיאפשר לקבוצה אחרת להגיע לליגת האלופות, לגרוף את הכספים ולהצליח להתמודד כלכלית עם הקבוצה הגדולה של הליגה.



החסרונות:

  1. עומס משחקים – באנגליה כבר מתלוננים על העומס שגורם לקבוצות להיכשל בליגת האלופות, בשאר אירופה מדברים לא מעט על העומס ממשחקי הנבחרות, ורופאים טוענים שאסור לרוץ את כמות הקילומטרים ששחקני הכדורגל רצים בעונה. תוספת של עשרה משחקים לכל הקבוצות ושישה או שבעה (19 או 20 משחקים מול 13) לקבוצה שמגיעה עד לגמר, לא תיתפס כדבר שהוא “בלתי אפשרי”. ייתכן שהדבר יחייב להתאים את גודל הליגות והעומסים לשיטה החדשה.
  2. שינוי הליגה האירופית – השינוי במבנה ליגת האלופות יחייב שינוי בשיטה של הליגה האירופית בצורה כזו שבה קבוצות לא “ייפלו” יותר לליגה האירופית. יכול להיות שהפתרון של האירופית יהיה מבנה שמזכיר יותר את ליגת האלופות של היום, או שינוי המבנה כך שיהיה דומה לשיטה החדשה שכאן, כאשר שלב המוקדמות של הטורניר יקבל עוד סיבוב בכדי לצמצם את שלב הבתים ל-32 קבוצות.
  3. הסכומים הגבוהים עשויים בכל זאת לחסל ליגות קטנות – כמו שכתבתי קודם, ייכנסו סכומים גדולים יותר לכל המועדונים שיעפילו לשלב הבתים של ליגת האלופות. יש ליגות שבזכות העומס באמת יזכו דווקא לתחלופה. אבל מצד שני כנראה שגם יהיו ליגות שבהן זה לא יקרה, יש ליגות שהבדלי הרמות בהן עדיין יהיו גדולים, ליגות שבהן שחקנים יעדיפו לשבת ביציע ולהרוויח אצל הקבוצה הגדולה מאשר לככב בסגנית שלה, וליגות שבהן קבוצה אחת תעפיל לליגת האלופות, ועד שתודח מהמקום הראשון וליריבה שלה תהיה הזדמנות לסגור את הפער הכלכלי המדובר, היא תודח במוקדמות.
  4. השיטה מובנית לליגה שונה בתכלית – אולי הטענה שיהיו עליה הכי הרבה ויכוחים. בסופו של דבר, ההצעה שלי מגיעה מליגה שבה כל הקבוצות משחקות תמיד באותו בית, והחלשות בכל שנה זוכות “לגייס” את השחקנים הצעירים הכי טובים בדראפט (או לעשות טריידים בתמורה ולחזק את הקבוצה בשחקנים ותיקים). הדירוג בNFL- בניגוד לאופ”א מתבסס אך ורק על העונה הקודמת (בזכות העובדה שהקבוצות לא משתנות), וכך לאורך השנים הליגה נראית שוויונית יותר. ייבוא של הליגה הזאת לאירופה עם כל שלבי ההעפלה, והעובדה שהכניסה לליגת האלופות תלויה בטורנירים אחרים, הופכת את השיטה למוזרה, ואולי לא בעלת התאמה מוחלטת למה שהכדורגל האירופי רגיל לו.
  5. הפלייאוף קיצוני מדי עם משחק אחד – הטענה של אלו המגנים על שיטת הבית/חוץ היא הטענה הזו בדיוק. במשחק אחד הכל יכול לקרות, מה שאומר שהפלייאוף דווקא עשוי להביא לזכייה של קבוצה חלשה יחסית בהשוואה לשיטה בה משחקים שני משחקים. לחיסרון הזה דווקא יש לי תשובות: א. כמות הקבוצות שהפסידו בבית והצליחו לחזור במשחק החוץ היא זניחה (קרה פעמיים או שלוש), ב. 12 קבוצות בפלייאוף במקום 16 אומר שכשנגיע לשלב הזה יסוננו בעיקר הקבוצות החלשות שמתגנבות לפלייאוף בכל שנה ג. הסיבוב החופשי שיקבלו הקבוצות החזקות ייתן להן יתרון גדול שאמור להספיק להן מול אפקט ה”משחק אחד”, בטח כשמסביב יש עומס משחקים נוסף (בניגוד לפוטבול האמריקאי, שם אין משחקי ליגה מקומית בין משחקי הפלייאוף ולכן החופש לפעמים דווקא מעיק).

בסך הכל, מדובר בהצעה שלדעתי תוכל להוסיף עניין לליגת האלופות ולתת לנו, האוהדים, קצת יותר משחקים מעניינים לאורך העונה – מבלי לסגור את הליגה לגדולות של אירופה בלבד.

מה דעתכם?

ריאל מדריד פודקאסט פרק 4
Credit to “Real Madrid C.F”.Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!