בס"ד
איינשטיין אמר פעם שההצלחה שלו לא הגיעה מכיוון שניצח את יריביו לאקדמיה, אלא מכיוון שנלחם בכל יום נגד עצמו וניצח*. הוא לא היה חייב להתעלות כל יום על היום שלפניו, אלא לעמוד בסטנדרטים שהציב לעצמו וללכת בדרך בה האמין. אין ניצחון גדול מזה.
גם אין הפסד גדול מאשר ההפסד לעצמך. ולברון ג'יימס, גבירותיי ורבותיי, הפסיד הלילה לעצמו.
*גילוי נאות: אני לא באמת מכיר אמירה כזאת של איינשטיין, אבל אם הוא היה אומר אותה, היה צודק.
אחרי עונה של 61-21, עזב ג'יימס את קליבלנד (בפעם הראשונה) והעתיק את המודל של בוסטון והרכיב שלושה שחקנים בכירים בקבוצה אחת במטרה לזכות באליפות. אלא שבניגוד לירוקים, בהם שיחקו שלושה ווטרנים שרק רצו טבעת רגע לפני הסוף, לברון חבר לדוויין ווייד ולכריס בוש, כששלושתם נמצאים בשיא הקריירה שלהם. סגל כזה, בגיל כזה, נבנה כדי לזכות בכמה אליפויות, אם אפשר אז ברצף, או כמו שנאמר: NOT ONE, NOT TWO…
לברון ג'יימס ירק בפרצופם של אוהדי קליבלנד. לא בגלל העזיבה כמו בגלל הדרך בה נעשתה. הוא השחקן היחיד בהסטוריה של הליגה שהודיע בטלוויזיה שהוא לוקח את כישוריו לסאות' ביץ'. הוא היחיד שהודיע מול אולם מלא קהל באירוע טרום עונה שהוא הולך להביא למועדון לפחות 7 אליפויות. הוא ירק בפרצופה של הליגה כשקבע שהתחרותיות לא חשובה יותר, אלא התואר. שחקנים כמו ג'ון סטוקטון וקארל מאלון לעד יזכרו כשחקנים אדירים, למרות החיסרון בטבעת על האצבע. הם נלחמו, הם שרטו, הם שרדו והם הראו שלא משנה מי יתמודד מולם, הוא יצטרך להילחם עבור האליפות. ג'יימס פשוט רצה לקבל אותה במתנה.
הוא היחיד שעזב קבוצה במאזן כל כך חזק כדי לשחק בקבוצה בה הוא לא יצטרך להתאמץ. הוא היחיד שגרם לכולם לחשוב שלשחק עם פחות משני אולסטארים לצידו, זה לשחק עם נגרים. בקיץ שלפני ה"החלטה", אחרי החתמת שאקיל אוניל, החתימו הקאבס גם את אנתוני פארקר, ג'מאריו מון וליאון פואו. בהמשך הגיע גם אנטואן ג'יימיסון. קליבלנד עשתה כל מה שרק יכלה כדי לבנות צוות מסייע טוב ככל האפשר עבור "המלך". אבל כל זה לא הספיק לו.
אין דבר מאוס יותר מלשמוע את האמירה "ג'יימס הגיע לגמרים ואליפויות עם חבורת נגרים לצידו". חבורת נגרים לא מגיעה לגמר עונה אחר עונה ולא זוכה באליפות. חבורת נגרים לא מסיימת כל עונה עם המאזן הכי טוב בליגה ועם מאזן של 39-2 בבית. חבורת נגרים לא מטילה אימה על כל הליגה ובוודאי שהיא לא מצליחה בזכות שחקן אחד בלבד. הנגר היחיד בקבוצה הוא המאמן וגם הוא הוביל את הקבוצה לאליפות.
וכשהוא חזר לקליבלנד, הקבוצה שחררה שתי בחירות דראפט ראשונות רצופות כדי לקבל את קווין לאב, כשקיירי איווינג כבר שם, בגרסתו המשופרת. שאמפרט וג'יי אר סמית הגיעו גם כן וכמוהם הגיעו מאוחר יותר מוזגוב וג'ורג' היל. וקייל קורבר הצלף. וכשאירווינג עזב הגיעו איזיה תומאס ואחרים. ולברון עצמו ניפק מספרים טובים יותר בכל עונה. אבל חוץ מאליפות שנויה במחלוקת, כל זה לא ממש עזר לג'יימס, שרואה בכל עונה את הגב של גולדן סטייט. ולמה זה? מפני שקווין דוראנט ראה, למד והפנים. הוא הפנים שהליגה משתנה, הקומישיונר אחר, הקהל משתנה, דעת הקהל סלחנית יותר ושאם לכולם חשובה רק המטרה הסופית, הוא לא יהיה שונה.
הוא עזב את אוק' סיטי במאזן של 55-27 (והייתה עונה בה אפילו הגיע לגמר והפסיד ללברון ומיאמי). הוא הצטרף לגולדן סטייט, שגם ככה משופעת בכוכבים. יהיה פשע להגיד שיש לה סגל משלים טוב. קארי ותומפסון הם צלפים ברמה הסטורית, דריימונד גרין נותן הרבה עצבים אבל גם מספרים קבועים ואנדרה איגודאלה היה בכלל מנהיג במשך עשור עד שהצטרף לחבורה הלוחמת הזאת ועכשיו הוא שר ההגנה. באליפות הראשונה שלהם הוא היה ה-MVP בגמר. זה אומר הכל. ג'אבייל מקגי כבר לא מככב בשאקטין א-פול ויש לכך סיבה. הוא השתדרג המון וכשהוא מצרף לגובה שלו גם אתלטיות של גארד, קשה לתקוף את הווריוורס בתוך ומחוץ לצבע. וזה בלי לדבר על הנס שקרוי שון ליווינגסטון והתרומה הסולידית של יאנג מהספסל. כשלכל זה מצרפים שחקן שקורא תיגר על השחקן הטוב בעולם, אין הרבה מה לעשות מולם.
אבל לברון ג'יימס לא הפסיד להם, הוא הפסיד לשיטה שהוא עצמו יצר. גם אוק' סיטי ניסתה להעתיק והנחיתה לצד ווסטברוק את פול ג'ורג' וכרמלו אנתוני. חבל שהם לא מספיק טובים. יוסטון הביאה להארדן מתנת חג מולד בדמות כריס פול. אותה ליגה שפעם מנעה ממנו להגיע ללייקרס כדי לשמור על יחסי כוחות. בטח.
המטרה ברורה: תעשו כל מה שאתם יכולים לנצח בלי קשר ליכולת שלכם על המגרש. אם צריך, ננחית עוד כוכב ועוד שחקן ועוד נער פוסטר עד שנגיע ליעד. התוצאה בהתאם: הליגה משעממת, צפויה, לא תחרותית והסטטיסטיקות קופצות למקומות שלא מגיע לה להיות בהם. האשם הוא לא לברון, אלא מי שאפשר לו לעשות את זה. אבל לברון עצמו לא הפסיד לקבוצה יריבה, אלא לעצמו. ניסית לנצח בעצמאות קודים וצ'יטים? גם אחרים יכולים ועכשיו הם מביסים אותך. גולדן סטייט מוליכה 3-0 בסדרה והתחושה היא שגם אם הסדרה תימשך 100 משחקים, הלוחמים ינצחו בכולם. לא מפני שקליבלנד לא מספיק טובה, אלא מפני שהיא מפסידה לשיטה שלה עצמה, לשיטה שאומרת שלברון מעל הכל ויהי מה. קליבלנד לא הפסידה את הסדרה בגלל השטות של סמית' במשחק הראשון ואפילו לא הפסידה את המשחק ההוא בגלל זה. אם כבר, ג'ורג' היל עשה שטות גדולה יותר כשניסה לנהל את ההארכה לבד, עד שקלט שזה גדול עליו ואז כבר היה מאוחר מדי. אם הכל יכול יפסיק לרדוף אחרי טריפל דאבל בכל משחק בכח ויפנה את סמית' ליותר שלשות, ימצא את קורבר פני בפינות וישאיר סופסוף ללאב את הריבאונד, כמו שהוא עשה במינסוטה, אולי יהיה לקאבס סיכוי מול התופעה מהמפרץ.
