הקדימו את חג המכבים

בסביבות הדקה ה-60 אהובתי נכנסה לסלון. “אתה נראה עצוב” אמרה. “ככה נראה מישהו שהקבוצה שלו מובילה?”.
“ככה נראה מישהו שהקבוצה שלו מובילה רק 0:1 ומשחקת לא טוב. חוץ מזה, בדרבי זה תמיד יותר אמוציונלי” הסברתי.
אהובתי משכה בכתפיה והמשיכה להתעסק בענייניה. אני המשכתי לשבת מתוח ודרוך מול המסך עליו ריצדו 11 שחקנים בצהוב-כחול שכנראה החליטו להוציא לי את הנשמה.

יהונתן כהן, אור אינברום
קרדיט לדין מיארה, סוד צלמים

יש דברים שאם לא חווית לא באמת תוכל להבין. לפעמים אני קצת מרחם על אוהדים של קבוצות שאין להן משחקי דרבי. הם לא מבינים מה הם מפסידים. כמה אני אוהב את הדרבי. אין כמו הדרבי. לא משנה הסיטואציה, המיקום בטבלה, יחסי הכוחות או רמת המשחק – הדרבי הוא מעל כל אלה. נכון, אם תתקילו אותי שוב בשאלה המעצבנת “אתה מעדיף לנצח בדרבי ולסיים מקום שני או להפסיד בדרבי ולקחת אליפות?” אני בוחר באפשרות השניה, בלי לחשוב פעמיים, אבל הדרבי הוא יותר מכל משחק אחר. זו ציפייה ארוכה, זה פרפרים בבטן, זה לחץ מהבוקר וזה מתח בלתי נסבל במשך 90 דקות. תוסיפו לזה את העובדה שזה הדרבי הראשון בבלומפילד המחודש, כך שההתרגשות גדולה עוד יותר. בקיצור, אטרף.

השחקנים של מכבי תרמו לאטרף הזה כשאחרי פתיחה לא רעה אפשרו להפועל להיכנס לעניינים ולהכתיב את הקצב. אם המחצית הראשונה זה עוד איכשהו עבר, המחצית השניה היתה קשה מאד לצפייה. אחת הקבוצות הכי חלשות בהיסטוריה של הפועל שלטה באופן מוחלט ומכבי הקושי עברה את החצי. בראש רצו לי פלאשבקים מימים חשוכים בהם יחסי הכוחות היו הפוכים והעיר היתה צבועה לרוב באדום. משחק ההתקפה היה תקוע לחלוטין. איבודי כדור מעצבנים. שוינפלד כרגיל לא תרם דבר, ריקן אמנם כבש, אבל עשה הרבה שטויות במחצית השניה. ג’ראלדש היה מתחת לרמתו. גלזר שיחק באש כשכבר היה לו צהוב. במשך לא מעט דקות הקבוצה נראתה מבולבלת ולחוצה. זו לא מכבי של איביץ’ שהתרגלנו אליה, שמשחקת עם ביטחון וחוכמה.

 

במקביל מכבי חיפה עושה מהפך מול אשדוד והחששות מתחילים לגבור. הרי הרצף המטורף של מכבי וטננבאום ייגמר מתישהו, והחישובים מתחלים לרוץ. מספיק שנעשה טעות אחת בהגנה והפער בצמרת יקטן לנקודה בלבד. ואז, קצת אחרי הדקה ה-70, סוף-סוף מכבי מתחילה להחזיק בכדור ולצאת קדימה. השחקנים של הפועל מתחילים להתעייף. מכאן והלאה זה היה ברור שהפערים בכושר הגופני צריכים לעשות את ההבדל. ולמרות זאת, הפועל המשיכה לזמזם סביב הרחבה של טננבאום.

ואז בא שכטר, שחייב תודה גדולה לחברו הותיק מימי נתניה אוראל דגני, שאיחר לכדור ובעט לו ברגל, מה שנעלם בהתחלה מעיניו של גרינפלד אבל לא מעיני ה-VAR, והסיט את תשומת הלב מהפעולה הטיפשית והאנוכית של שכטר, שבמקום למסור לאחד משני השחקנים החופשיים לחלוטין הלך עם הראש בקיר. אלמלא היתה שם עבירה הוא היה מקבל על הראש מאיביץ’, ובצדק. אבל כאמור, הטכנולוגיה עשתה את שלה והעמידה את יהונתן כהן על הנקודה הלבנה. 0:2. קפצתי ממקומי עם האגרופים באוויר, התיישבתי על הספה עם חיוך אידיוטי ואנחת רווחה ענקית השתחררה לה. אהובתי חייכה לעצמה במבט של אחת שמשלימה עם זה שהיא כנראה לא תבין לעולם את הקטע המוזר הזה של גברים עם כדורגל.

 

לקינוח קיבלנו את הילד המוכשר אילון אלמוג ששתי דקות על המגרש הספיקו לו כדי להירשם בדברי הימים של הדרבי התל-אביבי. 0:3 בדרבי, באחד המשחקים הגרועים של מכבי מאז הגיע איביץ’ לישראל. חגיגה צהובה מושלמת בבלומפילד, ועל הדרך חיפה מאבדת נקודות והפער גדל ל-5. אז תכלס, למי אכפת עכשיו מהיכולת? אחרי כמעט 3 שנים של דרבי מחוץ לעיר, שוב מכבי צבעה את העיר בצבע הנכון.

קהל מכבי תל אביב
קרדיט לדין מיארה, סוד צלמים
 
   

תגובה אחת

  1. Avatar

    כתוב מצוין. מסכים, תחושת הדרבי היא מיוחדת, על אחת כמה וכמה ביום המשחק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח