המשחק הכי הכי

משחק אחד, עם שער אחד, שהתקיים השבוע לפני חמש עשרה שנים, נשאר אצלי חזק חזק בזיכרון.

בשלושה לחודש מאי, בשעה שבע וארבעים ושמונה דקות וקצת, לפי שעון אנפילד, הקפיץ הקפטן כדור לכיוון מרכז הרחבה, מתוך תקווה, קלושה ככל שתהיה, שהחלוץ המרכזי שלו, שאינו מצטיין בהבקעות, יצליח לעשות משהו מול אחד השוערים הטובים בעולם.

אף אחד מהשחקנים, הצופים והמאמנים לא האמין שהכדור שעלה השמיימה בעקבות הבעיטה של מילאן בארוש מול היציאה הלא כל כך טובה של פטר צ'ך, יצנח דווקא לרגליו של לואיס גרסיה, שינסה לבעוט לכיוון השער בין מגיני צ'לסי שמילאו את הרחבה. גרסיה אכן נגע קלות בכדור, שהתגלגל באוויר באיטיות מדהימה, פגע בג'ון טרי, והתנהל בקשת לכיוון השער, עד שהורחק על ידי ויליאם גאלאס, לפני או אחרי הקו, תלוי את מי שואלים.

את הטירוף וההשתוללות של הקהל באנפילד כשהשופט סימן לכיוון עיגול האמצע, אפשר להרגיש גם חמש עשרה שנים אחרי, כשרואים איך המצלמות רעדו במשך מספר שניות, בגלל קפיצות הקהל, הרעש והדציבלים ואולי התרגשותם של הצלמים.

משחק הגומלין בחצי גמר ליגת האלופות של 2005 בין ליברפול לצ'לסי, יושב אצלי בזיכרון כמשחק הכי אינטנסיבי וקצבי, הכי גברי ואגרסיבי שראיתי אי פעם, אז כשנתקלתי בשידור חוזר מלא באתר הרשמי של ליברפול, החלטתי לבחון את עצמי ולצפות שוב במשחק, ולראות איך הזמן השפיע עליו.

לואיס גרסיה כובש
via "liverpool echo" facebook page

 

המשחק הראשון הסתיים ללא שערים, כשהתוצאה הטובה עבור ליברפול, התאזנה בהיעדרותו של צ'אבי אלונסו בגלל צהוב אחד יותר מדי. האווירה באנפילד היתה מחשמלת כבר בחימום והתקווה לחזור לגמר הצ'מפיונס היתה עצומה, וביחס הפוך להרכב ולכישרון של האדומים, בודאי מול האלופה.
צ'לסי היתה הקבוצה הטובה בין השתיים והגיעה למשחק שלושה ימים אחרי שהבטיחה את זכייתה באליפות, בעונה שבה היא דרסה את הליגה, וקבעה שיאים בנקודות (95) ושערי חובה (15).

המאזן של צ'לסי מול ליברפול באותה עונה היה מושלם. היא ניצחה פעמיים בליגה בזכות שער בודד בכל משחק של ג'ו קול, וגם בגמר גביע הליגה בתוצאה 2-3 אחרי הארכה ושיוויון מאוחר בגלל שער עצמי של ג'רארד.

בנוסף, לקבוצה אחת היו שחקני על כמו צ'ך, מקאללה ודרוגבה, ולשניה היה את סטיבי ג'י.
לקבוצה אחת היו שחקני משנה כמו ג'ון טרי, למפארד, קראבליו וגאלאס, ולשניה היו את טראורה, פינאן וביסקאן. נכון, היה לה גם את קראגר והיפיה במרכז ההגנה, אבל אין אחד שחשב שליברפול תוכל לנצח כי הסגל שלה טוב יותר. כולם הבינו שהסיכוי היחיד של ליברפול להצליח תלוי בכך שהרוח של אנפילד שאוהבת מאוד לילות אירופיים תצליח לדחוף את האדומים לניצחון.

 

מהשנייה הראשונה היה ברור שפועלי ליברפול לא מוכנים להפסיד שוב לעשירי צ'לסי, שעשתה ניסיונות לשחק כדורגל מתוכנן ומאורגן שמבוסס על העוצמה והיעילות של דרוגבה במרכז, ועל המהירות והטכניקה של ג'ו קול באגף. ליברפול נקטה בשיטה הפשוטה של דאבל-אפ, שעיקרה הוא שני אדומים תוקפים כחול אחד, בכל נקודת זמן ובכל מקום על הדשא. כמות הגליצ'ים, התיקולים וההחלקות לכיוון הכדור של האדומים, השתוותה רק לכמות השערות שהיו אז על ראשו של מוריניו, ואין שחקן אדום שלא מצא את עצמו על הדשא, על הגב או על הבטן, בגלל פעולה הגנתית כזו או אחרת.

הקהל היה בתוך המשחק מהרגע הראשון, ועוד יותר אחרי השער, בשירה בלתי פוסקת, עידוד ומחיאות כפיים, ומחאה קולנית על כל נפילה של שחקן צ'לסי, שנדמתה בעיניי האוהדים להצגה והתחזות, גם אם היא נבעה מעוד תיקול קשוח של המאן, או גליץ' של קראגר. לכולם היה ברור שזו הזדמנות נדירה לקבוצה בינונית, שמוציאה מעצמה את המקסימום ויותר מזה, להגיע לגמר.

לואיס "האוירון" גרסיה מיד אחרי השער. via "Liverpool echo" Facebook page

 

לשני המאמנים זו היתה עונה ראשונה באנגליה, ושניהם הגיעו אחרי עונות מופלאות. רפא בניטז, שהיה המאמן הספרדי הראשון באנגליה, הגיע אחרי זכיה באליפות שניה תוך שלוש שנים בספרד עם ולנסיה, ואחרי ניצחון בגמר גביע אופ"א על בורדו. מוריניו הגיע אחרי אליפות שניה ברציפות עם פורטו, וניצחון 0-3 בגמר הצ'מפיונס על קבוצה נוספת מצרפת, מונאקו.
בניטז ישב על הספסל מסורק בקפידה, לבוש בחליפה מהודרת ועם עניבה אפורה, ומולו מוריניו עם טרנינג ספורטיבי , מסטיק בפיו וראשו עטור בשיער שופע ומעט מתולתל.

המחצית השניה היתה המשך של אותו סיפור, כשצ'לסי שולטת ומנסה, אלא שכל בעיטה שלה נתקלת בגוף מעופף של אחד האדומים, וכל ניסיון התקפה, מוצא מולו לפחות שני דידי המאן ושלושה סטיבי שמכסים כל נקודה במגרש.
עשרים דקות אחרי ההפסקה הצליח סופסוף למפארד לעבור את המחסום האנושי האדום, אלא שדודק הדף נפלא, כמו שרק דודק של עונת צ'מפיונס 2005 ידע להדוף.

 

בניטז שלח לדשא את סיסה והארי קיואל, ומוריניו שלח את הבלם הענק רוברט הות' כחלוץ מרכזי ואת אריאן רובן הצעיר, עם שיער שופע ובצד שמאל של ההתקפה. צ'לסי שלחה את כולם להתקפה, ליברפול ניסתה לעקוץ ולהגיע שוב ושוב עם הכדור לדגל הקרן. כשהשופט הוסיף שש דקות, אפשר היה להרגיש את החשש שעטף את האיצטדיון, מאיזה שער מקרי שיהרוס את הכל ויקבור את החלום לגמר ראשון אחרי עשרים שנה. בניטז היה בטירוף על הקוים ומצא את עצמו צמוד למוריניו, למרות הניסיונות הנואשים של השופט הרביעי להחזיר אותו לתחום המותר.

שחקני צ'לסי הגביהו עוד ועוד כדורים לרחבה, ובדקה ה 95 התגלגל כדור כזה לגודיונסון, בפינת רחבת החמש, אחרי טיול לא מוצלח של דודק מחוץ לשער. מלך השערים של נבחרת איסלנד, שכבש יותר מחמישים שערים בצ'לסי, הניף את הרגל, שלושה שחקנים אדומים שחסמו את השער הרימו רגל וסובבו את הראש מתוך תקווה שהכדור יפגע בהם, וארבעים אלף צופים אדומים עצרו את נשימתם וחלקם אף עצמו את עיניהם, מתוך תקווה, קלושה ככל שתהיה, שזה מה שיעזור להם. וזה עזר, מכיוון שהכדור עבר בין כולם ואפילו לא הגיע למסגרת.

דקה 95 והלבבות באנפילד עוצרים לשניה. via "Liverpool fc" Facebook page

 

בשלושה לחודש מאי, בערך בשעה תשע וארבעים לפי שעון אנפילד, המצלמות באיצטדיון שוב רעדו, כשהשריקה האחרונה הגיעה, וכל היציעים, מהקופ ועד אנפילד רואד, מהיציע הראשי ועד היציע של סר קני דלגליש, מהשורה האחרונה ועד לתאי הכבוד, פצחו בריקוד וקפיצות ללא מעצורים וללא גבול.

זה לא היה משחק כדורגל איכותי, אבל זה היה משחק מרתק, קשוח וגברי, כמו שכדורגל אנגלי צריך להיות. זה היה משחק שהוכרע בשער יחיד ומיוחד שעד היום לא ברור אם היה או לא היה. דרך אגב, שופט המשחק סיפר אחר כך שמוריניו אפילו לא התלונן בסיום מכיוון שהיה ברור לו שהאופציה השניה היתה פנדל וכרטיס אדום לשוער צ'ך.

כל מי שהיה קשור לליברפול והיה באנפילד באותו לילה נתן את המקסימום. זה היה ניצחון שהושג בכח הרצון והאמונה של השחקנים, והמוטיבציה שהם קיבלו מהקהל, מול קבוצה שהיתה עדיפה עליהם בהרבה. רק בצפייה החוזרת, כשראיתי את ההרכב שעלה לדשא, ושמורכב כמעט כולו מפועלים שחורים ושחקנים אפורים, שרובם לא הותירו שום חותם או זיכרון משמעותי, הפנמתי את גודל ההישג של הזכיה בליגת האלופות באותה שנה.

יש משהו מוזר בצפייה במשחק מלא שהכל בו ידוע ואין בו הרבה שערים ואירועים, ולמרות זאת לא השתעממתי.
חמש עשרה שנה עברו והקסם של המשחק לא עבר. אני התרגשתי שוב. כמעט כמו בפעם הראשונה.

איסטנבול 2005 – הפנדל האחרון. via "Luis Garcia" Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח