המפתיעים והמאכזבים של עונת ה-NBA

משחק האולסטאר כבר מזמן לא מרגש (למרות השיפור הקל בעקבות המעבר לפורמט הקפטנים), אבל מצב הליגה ביציאה לפגרה ומבט קצר על אלה שיהיו שם ואלה שלא, כבר מעידים על מגמות. חלוקת פרסים בדרך כלל סופה להפוך לבדיחה בגלל שהעונה ארוכה והפכפכה, אבל יש כבר כמה סיפורים שקשה לפספס ושחקנים שעושים, או מנחסים את העונה.

לוקה דונצ'יץ'
Credit to “Luka Doncic” Facebook page

 

צל”ש

ראויים לאזכור:

ניקולה יוקיץ’ – הסנטר המגוון והמלהיב בעשור האחרון, שכנגד כל הסיכויים משאיר את דנבר במאבק על פסגת המערב.

קמבה ווקר – אחד השחקנים הכי אנדררייטד בשנים האחרונות, בעיקר כי הוא תקוע בשארלוט, לא נשבר, ממשיך להשתפר ויזכה לפתוח באולסטאר הביתי בצדק רב.

פסקל סיאקם – לא מזהים את השם? השחקן המשתפר של העונה בפער גדול.

דיאנג’לו ראסל וספנסר דינווידי – ברוקלין נטס היא המרענן הרשמי של הליגה ושני הגארדים הם הדבר היחיד שם שקרוב לכוכבים.

ולוקה דונצ’יץ’. אם אתם מתעניינים מספיק בכדורסל, אין לי יותר מדי מה לחדש לכם עליו.

 

טוביאס האריס

המערב השנה התחיל פרוע מתמיד, ולאורך כחודשיים היה אפשר לשים מראה מול הטבלה והיא הייתה נראית הרבה הגיונית. אבל לאט לאט הסדר שב על כנו ובעוד יוסטון, יוטה וסן אנטוניו עלו על אוטוסטרדה לצמרת, דאלאס וממפיס חזרו למקומן הטבעי בתחתית כשלמרבה הצער גם סקרמנטו האהובה בדרך הבטוחה לשם. רק קבוצה אחת עדיין מצליחה להפתיע ולהישאר חזקה במאבקי הפלייאוף.

יכול להיות שבקרוב, בעיקר לאור החזרה של לברון, גם הם יפלו קורבן לצפיפות ויסיימו את העונה במרץ, אבל מהקליפרס אי אפשר להתעלם, בעיקר לאור העובדה שבעונה הראשונה בעידן פוסט לוב סיטי, כשנראה היה שהם בדרך לטנקינג, הם מצליחים לשמור על ספורטיביות. לא מעט שחקנים כמו דנילו גלינארי ולו וויליאמס ראויים לקרדיט, אבל מעל כולם מתעלה טוביאס האריס. הפורוורד המגוון הוא אחד השחקנים הכי חסרי מזל בליגה ובמשך 5 שנים נתן מספרים יפים בדטרויט ואורלנדו שלא ממש עניינו מישהו ונשלח פעמיים בטרייד בהפתעה, נותן מספרי שיא, מציג לצד ה-2.06 שלו גם יכולות של שחקן חוץ, וסוף סוף מביא להצלחה קבוצתית שלא מאפשרת להתעלם ממנו. לעניות דעתי נעשה לו עוול גדול שלא נבחר לאולסטאר. ואם בחלוקת פרסים עסקינן, לו ולסנטר הקבוצה בובאן מריאנוביץ’ אין מתחרים על תואר הסרטונים הויראליים המושקעים והמצחיקים ביותר בליגה.

 

דרק רוז

כמעט כלום לא הולך במינסוטה השנה. כוכב שהסתכסך עם כולם ועזב, כשרונות צעירים שלא מתקדמים, מאמן מוערך שפוטר: כל זה כבר קרה בקבוצה שעד הקיץ סומנה כהבטחה גדולה. אבל יש עדיין סיבה מדי פעם לצפות בתקצירים שלה בבוקר והיא השחקן הכי מרגש בליגה.

מאז הזכייה ב-MVP ב-2011 הוא לא הפסיק להיפצע ובשנים האחרונות כבר הפך לנווד שמחליף לא מעט קבוצות מבלי להיות פקטור וכבר היה אפשר לשכוח שהוא עוד משחק. אבל בגיל 30, הוא חזר בגדול והצליח להמציא את עצמו מחדש כשחקן השישי האולטימטיבי כשהוא חוזר להעמיד מספרים יפים של כ-18 נקודות למשחק, כולל לילה בלתי נשכח של 50 נקודות בסופו פרץ בבכי וקיבל תשואות מכל עולם הכדורסל.

דרק רוז
Via Minnesota Timberwolves Facebook page

 

פול ג’ורג’

אחרי שנים שמדברים על המעבר לעידן הסמול בול, העונה הנוכחית שייכת לפורוורדים. לברון (לפני הפציעה המשמעותית הראשונה בקריירה) ודוראנט עושים את שלהם וכנראה בפלייאוף יעלו הילוך, קאווי לאונרד מספק מספרי שיא ומצעיד את טורונטו לעונה נהדרת, אבל אם ימשיך בכושרו הנוכחי את המקום בחמישיית העונה לצד יאניס אנדטקומבו (כנראה הMVP שבדרך) יתפוס פול ג’ורג’ (או לפחות יתנחם בתואר שחקן ההגנה של העונה).

4 שנים אחרי ההתרסקות המחרידה בדרך לדאנק ופציעה בברך שכבר חשבו שתמנע ממנו לחזור לככב בליגה, הוא נראה בריא מתמיד ומשחק את הכדורסל הטוב בקריירה בשני צידי המגרש. אחרי הגמגום בעונה שעברה, אוקלהומה סיטי כבר חשבה שהשילוב בינו לבין ווסטברוק לא ייקח אותה רחוק, אבל ההתבגרות של השני, שנתן לג’ורג’ את המושכות, מתבטאת בכדורסל הרבה יותר קבוצתי ואחראי ובמקום כמעט בטוח ברביעייה הראשונה במערב.

 

טר”ש

ראויים לאזכור:

ג’ון וול ואנדרה דראמונד – וושינגטון ודטרויט עוד עשויות בטעות להגיע לפלייאוף בזכות חולשת המזרח, אבל נראות רע מאוד, ושני הכוכבים לא מצליחים לקחת צעד קדימה ולחפות על החברים.

דירק נוביצקי ופאו גאסול – לא נעים להגיד ובאף אתר ספורט לא יגידו, אבל שני הגבוהים האירופאים הגדולים בכל הזמנים, שכבר חולקים ביניהם 80 שנה וסיפקו אין ספור רגעי קסם, נראים כמו צל חיוור של עצמם, ובינתיים, בעונה שצריכה להיות האחרונה בקריירה שלהם, זה קשה לצפייה.

 

ג’ימי באטלר

אלה פחות המספרים או היכולת, אלא יותר הטרגדיה של השחקן, שעד הקיץ היה נחשב לסיפור סינדרלה קלאסי ומודל לחיקוי לספורטאים, שהפך לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בליגה ותופס בעיקר כותרות שליליות. הילד, שננטש על ידי משפחתו וחלק מנעוריו ישן ברחוב או נדד בין חברים, מצא את דרכו לכדורסל מקצועני ואחרי שנבחר בסיבוב השני בדראפט, פילס דרך בעשר אצבעות למעמד של סופרסטאר לכל דבר ומינסוטה, שנראתה בדרך לעתיד מבטיח, הביאה אותו בקיץ שעבר כחתיכה בפאזל שתהפוך אותה לקבוצת עילית במערב החזק.

על הפרקט הוא סיפק את הסחורה, אבל למי שהיה אמור להיות המבוגר האחראי שיאפשר לצעירים להשתפשף, כנראה נגמרה הסבלנות והוא התחיל להתנהג בצורה ילדותית וקפריזית מאוד. הוא הסתכסך עם וויגינס וטאונס, שהיו אמורים להרכיב איתו שלישייה קטלנית, צעק וקילל באימונים, מבלי שממש טרח להתנצל על כך ועשה את המוות לתום תיבודו, מאמן ונשיא הקבוצה לו הוא חייב את הפריצה הגדולה בשיקגו, כדי שיעביר אותו בטרייד שכבר בתחילת העונה פירק את אחת הקבוצות המבטיחות שנבנו לשנים הקרובות.

אם מישהו חשב שמשנה מקום משנה גישה, הוא עבר לפילדלפיה ובינתיים לא משדרג אותה יותר מדי ולפי השמועות גם שם הוא לא בדיוק עושה טוב לחדר ההלבשה ומסתדר עם שני הכוכבים הצעירים.

בינתיים העונש מסתכם באולסטאר ראשון מאז 2014 אותו יראה בסלון, ואם ימשיך בדפוס הזה, הוא עוד עשוי להפוך לתפוח אדמה לוהט שקבוצות יחששו להמר עליו.

טאונס, ג'ימי באטלר
Via Minnesota Timberwolves Facebook page

 

קארל אנתוני טאונס

עם כל חוסר הכבוד לבאטלר והעובדה שאין הצדקה להתנהגות שלו, הייתה לו סיבה די טובה להתעצבן באפיזודה הלא מוצלחת במינסוטה והיא שני הכוכבים הצעירים של הקבוצה. כיאה לבחירות מספר אחת בדראפט שזכו בתואר רוקי העונה, הם מקבלים מהמועדון יחס של נסיכים, רק שבינתיים הם לא מספקים את הסחורה ובעיקר לא עובדים מספיק קשה. בעוד אצל וויגינס היה ברור כבר בשנתו השנייה בליגה שזה לא זה, KAT דווקא כן הצליח להצית את הדמיון ובשלב הזה כבר היו שציפו ממנו להיות הסנטר הטוב בעולם, ודאי התקפית. בינתיים הוא בסך הכל שחקן עם מספרים מעולים (שסידרו לו בחירה שערורייתית לאולסטאר) בקבוצה חלשה. ההגנה שלו בצבע הופכת לא מעט פעמים למושא ללעג אצל יריבים ופרשנים והוא לא משדרג את החברים מסביבו – כל מה שמפריד בין כישרון עצום לפרנצ’ייז פלייר. הוא עוד צעיר ובהחלט אפשר לקוות שישפר את הליקויים ויפרע את השטרות בסופו של דבר, אבל בעונתו הרביעית בליגה הוא כבר לא זכאי להנחות.

 

כרמלו אנתוני

מלו צולל לעיני כולנו כבר 3-4 שנים, אבל לא הרבה יכלו לדמיין לאיזה תהום הוא יתדרדר עד גיל 34. אחרי שנים של הכחשה שהוא כבר לא כוכב וסירוב לעשות התאמות בסגנון המשחק, הנזק שהוא גורם לקבוצות שלו כבר עמד בכל מבחן סטטיסטי: אוקלהומה סיטי שחררה אותו אחרי עונה אחת בלבד ומאז היא השתפרה ובעיקר נראית הרבה יותר שמחה, יוסטון הביאה אותו בקיץ בתקווה שירכיב שלישייה אחורית קטלנית בצוותא עם פול והארדן, קיבלה ממנו בעיקר הרבה זריקות באחוזים נמוכים וחור גדול בהגנה, אז היא מיצתה את הניסוי תוך פחות מחודש והפסיקה לרשום אותו למשחקים כשלפי התוצאות מאז אין ספק שהיא עשתה את הבחירה הנכונה.

אחרי כל מיני עניינים פרוצדורליים שמאז סוף נובמבר השאירו אותו מחוץ למגרשים, הוא סוף סוף הפך לשחקן חופשי, אבל כרגע אין יותר מדי קופצים על המציאה. הוא כנראה יקבל עוד הזדמנות להוכיח שהפנים את תפקיד השחקן המשלים ואת מגבלות הגיל, אבל אם לא יקח אותה ב-2 ידיים, בקיץ הוא כבר יצטרך למצוא קורס סינית למתחילים.

כרמלו אנתוני
Via Oklahoma City Thunder Facebook
 
   

תגובה אחת

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איפפפפ.
    לגמרי קרקס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח