המכוער הכי יפה בעולם

תודו, גם אתם חשבתם על קרליטו טבס אבל לא, הפעם אני מתכוון לגמר ה- NBA.

שנים שאני מנסה לקום בבוקר ולראות את הסדרות המרתקות וממש מתקשה. הפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי ממש קם במיוחד הייתה ב-1993 כשג’ורדן ניצח את פיניקס של צ’ארלס בארקלי בשישה משחקים. אבל הפעם יש סיבה אמיתית לקום בבוקר ולראות את המשחקים. לא, זה לא בגלל שדיוויד בלאט מאמן ישראלי בגמר ה- NBA, גם לא בשביל לברון ג’יימס השחקן הטוב בעולם החוזר לכור מחצבתו ומביא את קליבלנד לגמר ואפילו לא בגלל סטף קארי השולף המהיר במערב הפרוע צולף מכל זווית אלא בגלל שיש לי תינוק בן חודש…

אז קמתי וראיתי את המחצית השנייה של משחק מספר 3 וזה מתווסף לרבע השני והארכה במשחק מספר 1 והרבע הרביעי והארכה במשחק מספר 2. אני לא אעשה פה מעשה שלמה שרף וארשום ניתוח של המשחק למרות שלא ראיתי אותו אבל אלה החוויות שלי ממשחק שלם במצטבר (ארבעה רבעים ושתי הארכות). בסך הכל נראה לי שזה מהווה אינדיקציה די טובה על איך שהסדרה הזאת מתפתחת.

הווריירס הם קבוצה מדהימה, הטובה ב- NBA, שני צלפים כל כך מוכשרים ש(כמעט) לא מחטיאים, גבוה דומיננטי שתופס את הצבע והפתעת העונה בדמות דריימונד גרין שעושה כל מה שצריך, מתי שצריך. קליבלנד לא שם, לא מתקרבת. אבל… דיוויד בלאט מוציא מים מהסלע מקבוצה שהייתה מפסידה לנס ציונה אם לא לברון ג’יימס. בשביל לנצח את הקבוצה הטובה והמוכשרת ב- NBA צריך לעשות דברים אחרת.

משחק 3 (או לפחות המחצית השנייה) היה משחק הכדורסל המכוער הכי יפה שראיתי. הקרדיט הולך כמובן ללברון. הוא מקבל כל כדור, כל התקפה. אופציה ראשונה ללכת לסל, אופציה שניה לזרוק מרחוק, אופציה שלישית למסור ולרוץ לקבל בחזרה. אם כל זה לא הולך, ואחרי שהוריד משעון ההתקפה 23 שניות, אז הוא מחפש את סמית’ או שומפרט לזריקה משלוש. בדרך לשם לברון בדרך כלל אוסף איזה שניים-שלושה מגינים שנתלים עליו. באירופה השופט היה שורק לעבירה וגוזר על השחקן המגן מאסר בפועל. ב-NBA השופטים נותנים למשחק לרוץ. ברבע האחרון, ביתרון דו ספרתי, דיוויד חשב שאפשר לתת ללברון לנוח. זה הסתיים בשני איבודים ואיירבול וחזרה של גולדן סטייט למשחק.

זהו. אין יותר מזה. את זה גם שימי ריגר היה יכול לעשות, לא צריך את דיוויד בשביל זה.

אבל בכל זאת יש גם את הצד השני. הגנה. D-E-F-E-N-S-E. ושם לברון כבר לא יכול לעשות הכל לבד. ההגנה של דיוויד משתקת, היא חונקת את משחק הריצה של הווריירס. חילופים אוטומטיים על קארי ותומפסון, מלכודת (Trap) על קארי בכל חסימה. קארי רץ הכי מהר שלו על שלוש חסימות בשביל להצליח לקבל מבט חטוף לסל. בדרך כלל זה מספיק לו. הלילה זה הספיק רק ברבע האחרון ואז זה היה מעט מידי מאוחר מידי. ההגנה של קליבלנד, ועל זה אני נותן קרדיט מלא לבלאט, היא משביתת שמחות ומשמחת בעת ובעונה אחת. הקבוצה היפה והסקסית ב-NBA נחנקת.

אבל עם כל הכבוד למלך ולקואץ’, האקס פקטור של הסדרה הם שני ילדים חיוורים וחסרי אתלטיות, מוזגוב ודלבדובה. מוזגוב (כשבלאט נותן לו לשחק, לא כמו במשחק מספר 2) משנה הכל. ההגנה סוגרת את קו השלוש וחדירה פנימה נתקלת בידיים הארוכות שלו או לפחות הידיים האלה משנות זריקה כל פעם מחדש ומאפשרות לתומפסון להשתלט על הריבאונד. דלי האוסטרלי החביב, השכן ממול, הוא שחקן שבמבט ראשון לא הייתי לוקח איתי למשחק 3 על 3, אבל כמה לב, כמה נשמה, כמה הבנת משחק ואיזה קור רוח. 20 נקודות במשחק מספר 3 אומרות הכל. כשהגלים חזקים, החזקים מתגלים.

בסיכומו של דבר, הפטריוט שבי חייב ללכת עם דיוויד עד הסוף

GO CAVS!!!

 

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!